אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי, חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה"אין" בהם גדול על ה"יש".
רובנו מגיעות אל ההורות הראשונה, השנייה או השלישית עם הנחה שהאהבה לתינוק מתבטאת בהנאה, שמחה, התפעמות, רצון להעניק בלי סוף. רובנו מניחות שהאהבה היא הבסיס עליו נבנים יחסים והיא חשובה, משמעותית, היא תכלית החיים.
בלי שנשים לב, אנחנו מגיעות אל ההורות עם ליקוטים אודות מהי אהבה בין אם לתינוק, כאלה שהופכים להיות חלק ממה שמגדיר אותנו - אנחנו מלקטות שאין אהבה כמו אמא, שמשמעות החיים טמונה באהבה לילדים, שהאהבה אליהם מגיעה בטבעיות וללא מאמץ, ואין תנאי או מציאות שיערערו עליה.
אנחנו מגיעות אל ההורות עם תשוקה לחוות משהו שהמהות שלנו משתוקקת אליו, לפעמים אחרי שנים של חיפוש או ניסיון להיות אמהות, ואז לפעמים מגלות שהאהבה עוד לא הגיעה, או שהגיעה אך לא בעוצמה או בצורה שקיווינו לה.
לא אהבה, לא חיבור, לא שמחה ולא רגש
לפעמים זה מתחיל עם רגע הלידה, אותו רגע של הקלה, התרגשות או התאוששות מטראומה, בו האחות מניחה על גופנו תינוק, אבל אנחנו לא מרגישות אליו כלום. לא אהבה, לא חיבור, לא שמחה, לא רגש. לפעמים זה מרגיש כמו גוש בשר בדמות אדם שמונח עלינו, כמו משהו זר, לא מוכר, וכל מה שאנחנו רוצות זה שייקחו אותו והלב מתחיל להתכווץ.
לפעמים עוברים חודשים של טיפול והענקה, של לילות בלי שינה, והאהבה עוד לא נובטת. אנחנו מוצאות את עצמנו דואגות כמו שלא דאגנו לאף יצור חי בעולם, אבל לא מתעלפות, לא מתפעמות מכל ציוץ או תנועה, כמו שחשבנו שנרגיש, ובעיקר מרגישות את התשישות והלאות נוכחים.
אנחנו מחפשות את האהבה בתוך היומיום, מחכות שהאהבה העוצמתית לתינוק (או התינוקת) כבר תגיע, חושבות שאולי משהו לא תקין בנו או בהורות שלנו. אנחנו חושבות שאולי לא היינו צריכות לעשות את זה, לא היינו צריכות להיות אמהות, כי אם אנחנו לא מרגישות אהבה בעוצמה, אז מה שווה כל זה? ורק מעצם המחשבה האשמה מגיעה.
לאנשים הרחוקים לנו אנחנו מספרות שהתינוק מדהים, אך לאלו שקרובות אנחנו מתחילות להגיד שלא, עוד לא התאהבנו. ואז, כשאנחנו מתחילות לדבר על זה, מגיע הרגע. לא, לא אותו רגע בו אנחנו מתעלפות מרוב אהבה, אלא הרגע בו אנחנו פוגשות מישהי שמרגישה בדיוק כמונו. אותה אחת שתספר שגם לה לקח חודשים או שנים כדי לאהוב, ונרגיש איך הלב שלנו מתחיל להתמלא.
אהבה בין כל אם לכל ילד יכולה להתבטא בדרך ייחודית
ברגע שנשמע על עוד אישה שהרגישה כמונו, משהו בתוכנו יירגע, יתחיל לשקוט, והאשמה תתחיל לקבל צורה אחרת. נגלה שאהבה בין כל אם לכל ילד היא ייחודית, כמו כל אהבה בין שני אנשים. נגלה שהאהבה יכולה להיבנות לאט או להגיע בבת אחת, ואין דרך אחת שטובה מהאחרת. נגלה שחלק ניכר מהאהבה נבנה באפן הדרגתי מתוך הטיפול של היומיום.
נגלה שהאהבה לילדים היא רגש מורכב, מתפתח, הלומדת את עצמה מתוך קשר. נגלה שעם כל ילד יכולה להיות דרך ייחודית לאהוב. נגלה שהאהבה שלנו לילדים מורכבת מעליות ומורדות, מהתרגשות ותסכול, מהתפעמות ודחייה, ויחד עם האהבה יכולה להיות גם שנאה לפעמים.
נלמד להעריך את היופי של הדרך הייחודית שלנו, את החוזק שבה, את מה שכבר קיים ונמצא, ובהדרגה להיפרד ממה שחלמנו וקיווינו שיהיה. אולי נצטרך להתאבל, לבכות, להתייעץ, להיתמך, כי לאבד חלום על אהבה זה אובדן לא קטן.
אולי נגלה דברים אחרים שיוכלו לעזור לנו לגלות את ניצוצות האהבה שקיימים ולהגדיל אותם, ואז נוכל להגדיר מחדש - מה זאת אהבה עבורנו? למה אנחנו זקוקות כדי לאהוב? מה יכול לעזור לנו להגיע לאהבה שאנחנו מייחלות לה? הרי אין דרך אחת לאהוב, אין צורה אחת נכונה לאהבה. יש רק שני אנשים, אמא וילד, או אמא וילדה, וביניהם עולם שלם של אהבה שמחכה להתגלות. האם אנחנו פתוחות לגלות אותו?
לימור לוי אוסמי, עוסקת בהעלאת מודעות והתפתחות אישית מתוך המעבר להורות. יוצרת האתר "נשים מדברות אמהות"
9 חודשים כל מה שצריך לדעת
על הריון, לידה וכל מה שקורה
לגוף שלך