זה לא חדש שמחלות והפרעות נפש הוריות עלולות לסכן את התינוק. אנו נתקלים במקרים חוזרים של נשים שנתקפות בדיכאון אחרי לידה, לא מטופלות ומדרדרות למצבים מסכני חיים. מתברר שיש עוד מצבים שכדאי להיות ערים להם, ולא תמיד מקשרים אותם לרך הנולד. סופי פרקר-ג׳יל הלונדונית גילתה את זה בדרך הכי מבהילה שיש.
פרקר בת ה-33, הסובלת מהפרעה אובססיבית כפייתית, ילדה לפני כשנה וחצי את ארין המתוקה, הריון שהגיע אחרי כמה שנים של נסיונות ורצון עז, אלא ששבועיים לאחר שאחזה בתינוקת המושלמת שלה בזרועותיה, כשישבה וליטפה את לחיה בעדינות, עלתה לנגד עיניה תמונה מחרידה של עצמה דוקרת אותה למוות באופן לא רצוני. "החיזיון נעלם כלעומת שבא, אבל הוא השאיר אותי מבוהלת ובוכה. לא היה לי מושג למה זה קרה, ופחדתי מאוד."
פרקר לוקחת אותנו רגע אחורה, ומשלימה פערים בהיסטוריה האישית שלה: "בהסתכלות לאחור, חוויתי שינוי בהתנהגות כבר בגיל 19, כשעבדתי בספא ונעשיתי אובססיבית לביגוד נקי. אם לא הייתי לובשת ביגוד נקי לגמרי, הרגשתי טמאה. כל יום החלפתי בגדים כמה פעמים, ואת המלוכלכים אטמתי בשקיות. כל לילה נעלתי דלתות שלוש פעמים ובדקתי שכל מכשירי החשמל כבויים. אם לא הייתי עושה את זה, היה לי ברור שיקרה משהו נורא ואיום. ידעתי שזה לא נורמלי, אבל הנחתי שזו חרדה קלה, שככה אני מצליחה להתמודד איתה."
פרקר מספרת שמבחינת מדדי חיים תיפקודיים, הכל נראה נורמלי: היו לה עבודה טובה, חברים ומשפחה אוהבת. לא היה לה מושג שהיא מפתחת מצב מסוכן. הוריה היו אלה ששמו לב להתנהגויות המוזרות שלה, שרק הלכו והחריפו. באמצע שנות העשרים לחייה פגשה את צ׳רלי, בן זוגה, שזרם עם השגעונות של אהובתו, ופרקר לא הלכה לאיבחון. השניים התחילו לנסות להביא ילד, מה שהוביל לכמה מפחי נפש והפלה. כשלבסוף הרתה פרקר, החרדות גברו, והיא היתה בטוחה שהתינוקת תמות.
"ביקשתי שיחביאו ממני את הסכינים ולא ישאירו אותי איתה לבד"
הסימפטומים של ה-OCD השתנו. עכשיו היתה מוכרחה שהאמבטיה תהיה ממורקת בכל רגע, להתעורר רק בחמש בבוקר, ועוד שלל טקסים שהבטיחו מבחינתה את הצלחת ההריון. "ידעתי שזה לא הגיוני, אבל הייתי מוכרחה לעשות את הדברים האלה," היא מספרת. "בשבועיים הראשונים בחייה של ארין הכל היה יחסית רגוע, אבל אז הופיעה המחשבה הראשונה לרצוח אותה. זה היה כמו חוויה חוץ-גופית. ראיתי את עצמי עושה את זה. לא סיפרתי לאף אחד, אבל אחרי כמה ימים היה לי חיזיון נוסף, והם המשיכו להגיע, לפעמים כשחיתלתי אותה, או טיילתי עם העגלה."
כשנבהלה מספיק, החליטה פרקר לשתף את הוריה ובן זוגה. "בתוך תוכי ידעתי שלא אפגע בארין, אבל התחילו לי ספקות שונים. ביקשתי שיחביאו ממני את הסכינים ולא ישאירו אותי איתה לבד. גם הם ידעו שאני לא מסוגלת לפגוע בה, וניסו להביא אותי לפגוש מטפל או רופא. סירבתי. פחדתי שיקחו לי את התינוקת. לעולם שבחוץ נראיתי כמו אמא נורמלית, הלכתי לקבוצות התפתחות תינוקות, אבל מאחורי דלתות סגורות הייתי רדופת מחשבות אפלות וחייתי בפחד. ברגע הקשה ביותר שאלתי את עצמי אם אני באמת אוהבת את ארין. האשמה היתה איומה. כשהיא היתה בת שנה סיפרתי לרופאת הנשים שלי, והיא הפנתה אותי לאבחון. כשאובחנתי ב-OCD הייתי המומה."
>> אפשר להתגבר על המתח הנפשי לפני הלידה
פרקר, כמו רוב האנשים, לא ידעה שמחשבות מסוג זה עשויות להיות תסמין של OCD, שתמיד שמעה עליו בהקשרים אחרים, והיא מגלה שהרגישה הקלה לקבל איבחון והסבר למה שקורה לה. היא החלה בטיפול תרופתי, ומדווחת שמאז מצבה יציב ושלא היו לה עוד חזיונות או מחשבות מהסוג הזה. "כשאני חשה דחפים לעשות דברים לא הגיוניים, אני יודעת לספר לעצמי למה זה קורה לי, ואני מרגישה שהשליטה חזרה לידי. המצב הלא מאובחן שדד ממני את השנה הראשונה באימהות לבתי, אבל אני נחושה מאי פעם לפצות אותה ולהיות עבורה האם הכי טובה שאוכל להיות."