גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים בהגיעם, כי לא ידענו שהם אמורים להופיע, הרי למדנו שאמהות היא הגשמת הייעוד הנשי, מלאה באושר ושמחה.
עוד בתשעה חודשים:
- נינט, את צריכה ללבוש סקיני היריון וטוניקה
- 20 קלישאות מעצבנות שאנשים יגידו לכם אחרי הלידה
- מה תעשי אם הבעל יבגוד בך במהלך ההיריון?
בשנים האחרונות ישנה כתיבה הולכת וגוברת המציפה את נושא הקושי שאחרי הלידה בכל כלי התקשורת, אז למה עדיין רובנו מלאות אשמה כאשר התחושות הללו נחוות בתוכנו? האם עדיין לא הגענו לתקופה בה אמורה להיות הבנה טריוויאלית וברורה שקושי ואפילו תחושת מצוקה אחרי לידה היא טבעית וחלק ממהלך ההסתגלות הנורמלי של נשים להורות (וגם של גברים המעורבים בגידול התינוק)?
אם ננסה להסתכל על עצמנו מנקודת מבט קצת אחרת, נוכל להבין שהמצוקה הרגשית הגדולה ביותר, זאת שמחוררת את נפשנו, היא לאו דווקא בשל הימצאותן של התחושות הקשות שנמצאות ברובנו אחרי הלידה – אלא דווקא בשל המחשבה שהן לא אמורות להיות, כי "ככה אמהות לא אמורות להרגיש".
כאשר עולה בתוכנו תחושה טבעית ואנו סבורות שהיא לא אמורה להיות ב'אמהות טובות', אנחנו מתחילות לתהות 'מה לא בסדר איתנו?', ובמהרה, אפילו בלי לשים לב, נכנסות למעגל האשמה, הבושה וההסתרה ומתנהלות בעולם עם מה שמרגיש כמו מפלצת קטנה-גדולה שחיה בתוכנו בעודנו מנסות להעמיד פנים שאצלנו הכל ממש בסדר.
זו פרסומת, זו לא המציאות
כדאי שלא נשכח זאת. כשאנחנו הופכות לאמהות, משהו חשוב מתרחש והוא לא רק התוספת הכמותית של עוד תינוק או תינוקת במשפחה. מתרחש בתוכנו שינוי אישי נפשי משמעותי שהוא לא רק קל, ולא רק שמח, ולא רק מרחיב את הלב, אלא הוא גם מתיש, אינטנסיבי, מפחיד, מעלה חרדות וגובה מאיתנו מחירים אישיים, חברתיים, זוגיים, כלכליים ותעסוקתיים.
אנחנו נכנסות לעידן הפתיחות, עידן שבו הכל נהפך ליותר גלוי ופחות מוסתר. זה נהדר עבורנו, האמהות, כי אנו מגלות דרך השיח החדש שהרבה ממה שלמדנו על מה שאנחנו אמורות להרגיש כאמהות הוא בעיקר פרסומת, ולא המציאות עצמה.
אנחנו אט אט מוכנות להיפרד מהדימויים שינקנו בילדותנו ופתוחות יותר להרגיש שמותר שיהיה לנו קשה, מותר לרצות להיות לבד, מותר לרצות לברוח ולא לחזור, מותר להתחרט, מותר לא לאהוב, מותר לבחור את מה שמתאים. מותר. אנחנו מבינות שאנו לא מיקשה אחת נשית-אימהית, אלא כל אחת מאתנו היא ישות עצמאית, עולם ומלואו בפני עצמה - ולכן לכל אחת מתאימה בחירה אימהית אחרת שהיא טובה בדיוק כמו הבחירה האימהית המנוגדת לה.
מגיע לנו לקבל תמיכה
יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי למרות שלרובנו קשה אחרי לידה, זה לא אומר שאנחנו חייבות להמשיך ולהניף את הדגל "אמהוּת זה קשה, אמהוּת זה סבל"' מבלי לבקש לשנות את המצב. לשם כך, יש ללמוד להפריד בין תהליך ההסתגלות להורות, שהוא תהליך אינטנסיבי ושוחק מטבעו, לבין התנאים שבהם מתרחשת ההסתגלות, אשר ניתנים לשינוי. גם תהליך קשה ותובעני באוריינטאציה שלו יכול להפוך לנסבל ואפילו למעצים, במידה והתנאים שבהם הוא מתרחש הם תנאים אופטימליים.
התנאים האופטימאליים האוניברסאליים שרובנו זקוקות להם כדי להרגיש טוב יותר אחרי הלידה ולא להגיע למצוקה נפשית או פיסית הם תמיכה רגשית ופיסית מותאמת, זוגיות טובה, מצב כלכלי טוב, תינוק בריא עם טמפרמנט נוח, בריאות פיסית ונפשית וידע מקצועי רלוונטי על גידול התינוק והתהליכים הרגשיים שעוברים ההורים אחרי הלידה. יחד איתם, ישנם גם תנאים אופטימאליים המשתנים מאחת לשנייה, על פי צרכיה המשתנים ומציאות חייה. האם אנחנו יודעות לדייק מהם התנאים האופטימאליים עבורנו כדי לעבור את תהליך ההסתגלות להורות? ואם אנחנו יודעות, האם אנחנו מרגישות בנוח לבטא אותם ואף לדרוש אותם?
אני מרגישה שהגיעה העת לשינוי התנאים, פשוט כי מגיע לנו. מגיע לנו לקבל תמיכה פיסית ורגשית שמותאמת לנו, הן מקרובינו והן מהמדינה שבה אנו חיות. ככל שאנחנו כפרט והמדינה כחברה נשכיל להבין שאמהות, הורות, אחרי לידה, היא לא רק אושר ומימוש, אלא אחת התקופות הקשות בחיינו הבוגרים, כך יש סיכוי גדול יותר שצרכינו ייראו, יישמעו וייענו. אך אם נבחר ללכת שולל אחרי דימויי הפרסומת המציגים תמונת שווא הורית, נמשיך להאשים את עצמנו כאשר קשה לנו, מבלי להביט החוצה על מה שמגיע לנו כדי שנרגיש טוב יותר.
* לימור לוי אוסמי היא יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות' ומלווה נשים לקראת ובתהליך ההורות.