עד היום יצא לך לראות את הגבר שלך בהרבה מצבים. את יודעת איזה מחזר הוא, איך הוא מתנהג בעבודה, איך הוא עם אמא שלו ואיך הוא מגיב כשעושים לו מסיבת הפתעה. אבל בעוד את בטוחה שאת מכירה אותו כמו את כף ידך, יש מצב שתהיי מופתעת: אין לך שמץ של מושג איך הוא יתנהג בחדר הלידה.
ההתמודדות שלו עם ההריון תוכל אולי לרמז לך על איך הוא יהיה בלידה, ויכול להיות שתזהי קווים מקבילים. אבל בשביל שתבואי מוכנה ולא תקבלי את שוק חייך, מעבר ללידה עצמה כמובן, קבלי קווים לדמותם של ארבעה גברים בחדר לידה.
אבחני את הגבר שלך בהקדם, כך שתהיי מוכנה לכל תרחיש.
הלחוץ: דוקטור, ריווי החמצן שלה באמת לא מטריד אותך?
הוא ארז את התיק במקומך, ונעזר ב"רשימת העל": קובץ אקסל מתוקתק וצבעוני, שהורכב מכמה עשרות רשימות שהוא מצא ברשת. בקורס הכנה ללידה הוא קפץ עם היד למעלה וקרא "אני! אני!" בכל פעם שהמדריכה שאלה שאלה.
את חבילת הלידה הוא הפציר בך לרכוש ביום שבו יצאת מהשירותים עם מקלון מפוספס. ותהיו בטוחים שהוא קרא את כל המדריכים, צפה בכל הסרטים וכבר מיגן את הבית לקראת הזחילה. שיהיה.
בחדר הלידה המצב לא ישתפר. כל רופא שיכנס יגרום לו להחוויר, ובמקום להתייחס אלייך ולצירים הוא יעקוב בדאגה אחרי המוניטור. כל אנחה שלך תריץ אותו לקרוא לאחות, למיילדת, למרדים ולרופא. סביר להניח שהוא גם יתעלף ברגע השיא, כי הוא פשוט לא יעמוד במראות העצמתיים של הדם והתינוק החדש בתוספת התובנה שתמיד מפליאה מחדש בדבר יציאת התינוק מהמקום הזה.
זה הזמן להפסיק להתכחש: ההריון שלך הפך את בן הזוג להיפוכונדר נוירוטי, ולמרבה הצער, אין ממש סיכוי אחרי הלידה המצב יחזור לקדמותו.
הקצין: 30 שניות ואת יולדת
את לא חייבת להתחתן עם איש קבע כדי לגלות שההריון והלידה שלך מנוהלים כמו מבצע צבאי.
אחרי שקבעתם בדיקות בהתבסס על לו"ז מדוקדק, ותיזזתם בין מומחים כדי לוודא שלתינוק יהיה פרופיל 97, הגיעה הלידה.
בבית, הוא תזמן לך את הצירים (54 שניות ציר, הפסקה 32 שניות ועוד ציר של 57), המשיך לתזמן באוטו, וכל זה תוך בחירת המסלול הכי מהיר לבית החולים. מיותר לציין שהמסלול שנבחר הוכן מראש ונבחר בקפידה מבין עשרות מסלולי ניווט אחרים שהורכבו תוך התחשבות בתנאי השטח ושעת הלידה (יום, לילה או שעת השיא של הפקקים).
איך שהגעתם לבית החולים הוא התחיל לנהל את כולם: את הפקידה, שלא הדפיסה את המדבקות מספיק מהר וננזפה; את המיילדת, שאפשרה לך לעמוד בזמן המוניטור בניגוד לפקודות מטכ"ל ברורות; ואת המרדים, שלא עמד בזמנים והתעכב בחדר אחר בעוד לך כואב.
אחר כך הוא יסביר לו איך לתקוע את המחט (הוא קרא על זה המון), הוא יצעק לך "קדימה, ברעל ממי" בצירים והוא יעמוד על זכותו ויתעקש לחתוך לתינוק ההמום את חבל הטבור.
כן, הקצין שלך ירצה להיות כל הזמן בשליטה. אם שלב הלחיצות אמור להימשך שעתיים, ועכשיו עברו כבר שעתיים ורבע ועדיין אין תינוק –מישהו כבר יעלה למשפט. פלוס וועדת חקירה לבדיקת המחדל.
המזדהה מדי: אנחנו מתלבטים אם לקחת אפידורל, כרגע עוד לא ממש כואב לנו
כולן מקנאות בך. יש לך פרטנר רגיש, מתחשב, שכואב את כאבך ומשתתף באופן פעיל. הוא נושם איתך, נושף איתך, מזיל איתך דמעות בצירים. זה באמת מאוד מרגש, אבל הבעיה מתחילה כשהוא גונב לך פוקוס. אם חושבים על זה רגע לעומק, מאז החתונה לא היה יום שהוא רק שלך.
כשגבר כזה נמצא לידך בלידה הוא כל כך מקסים את האחיות, עד שהן לא יכולות להתרשם מכמה את גיבורה. לרגע, אפילו אפשר להתבלבל ולחשוב שהתינוק הולך לצאת מהכרס הקטנטנה שהוא טיפח (בגלל שהזדהה איתך גם בהריון).
כשיגיע הרגע הגדול והפתיחה תגיע סוף סוף לעשר, הוא כל כך יזדהה וילחץ איתך. הבעיה היא שבעוד הלחיצות שלך מקדמות את היציאה של התינוק, הלחיצות שלו יכולות לקדם רשמים מהארוחה האחרונה שאכלתם לפני. ושוב, הוא יגנוב לך את כל תשומת הלב.
המתלונן: מתי זה נגמר כבר הדבר הזה?
הכיסא בחדר הלידה לא נוח. והוא רעב. וצמא. והמכונה של החטיפים מקולקלת. וממש קר פה, אכפת לך שנכבה את המזגן? ממש לא מתאים לו עכשיו להיות חולה.
וגם הלך לו הגב מהישיבה הזו. את יודעת איזה כואב זה כאבי גב? טוב אל תהיי כזו דרמטית, כואב, כואב, למה את חושבת שאם תצעקי זה יכאב פחות?
המתלונן הוא בדרך כלל גם נורא עייף. הוא לא מבין למה הלידה הזו ממאנת להסתיים. אצל כולם זה לקח תיק תק ודווקא אצלו זה מתארך. ופייר, זה גם די משעמם. מרגע שחיברו אותך לאפידורל הצלחת להירדם ואין לו עם מי לדבר. והטלוויזיה שהבטיחו לכם בסיור חדרי לידה נשארה כהבטחה בלבד.
"טוב", הוא אמור לעצמו. "אני אלך להביא משהן מהקפיטריה, רוצה משהו?". את ממלמלת שממש מתחשק לך קפה חזק. "אבל איך אני אסחב שתי כוסות קפה, בקבוק מים זה בסדר?". קשה לו, מסכן.