כבר חודש וחצי שאני עמוק בתוך בחופשת הלידה השנייה שלי, ככה מכנים את זה לפחות בביטוח לאומי. כשהאמת היא שאני עובדת במשרה מלאה פלוס, ולכן נראה לי רק טבעי שהם צריכים לשלם לי על כל השעות הנוספות. זה עובד ככה: יש לי שני בוסים מעליי. האחד בן 3, בלונדיני קטן, רודן ושתלטן, שלאחרונה גם בחופש מהגן. השני, זה שהוציא אותי לחופשת הלידה המדוברת, עוד לא למד להרים את הראש אבל מרים אותי מהמיטה כהוגן בכל רגע נתון שבה אני מצליחה לתפוס תנומה ברוב חוצפתי.
"סליחה, לא החלפת לי חיתול גברת!!!"
כמו כל בוס קלאסי, גם הבוסים שלי קשוחים ומפחידים. הם מנהלים איתי משא ומתן כל הזמן וכמו שכבר למדת בעבר, הבוס בסופו של דבר תמיד יהיה זה שצודק. הבוקר שלי מתחיל בין 5 ל-6, וזה כמובן אחרי שהבוס הקטן דאג להעביד אותי מספר פעמים בלילה, דרש אוכל, החלפות חיתולים ואם אפשר גם בגדים נקיים. כל זה בחצי עין עצומה, וכשלרגע פישלתי, דאג לשלוף צרחה, ככה שאתאפס.
בשש בבוקר, גם הבוס הגדול מצטרף וביחד הם מתחילים לתת לי משימות, כל אחד בשלו, והם חלילה לא מתאמים ביניהם מי מפעיל ומתי, למעשה עדיף להם בו זמנית ובדציבלים גבוהים. הבוס הגדול למשל רוצה פיתה עם שוקולד עכשיו, אפילו שאין ובמיוחד שאין - אז הוא הכי רוצה. אבל הוא מסרב שאלך לקנות מהסופר, הוא פשוט רוצה שזה יהיה עכשיו. ואני, העובדת החצופה, נאלצת לבשר שאין וזהו.
הבוס מתפוצץ, משתגע, שוכב על הרצפה ובועט ברגליו. אני מתעלמת לכמה רגעים והוא שוכח. פווו אויר לנשימה, איזה מזל. מרחתי טחינה וסילאן, זה עבר בשלום.
ואז מגיע תורו של הבוס הקטן לצרוח, גם הוא רעב, מה זאת אומרת שרק הגדול מקבל אוכל? מיד רצתי לספקו. נחה שניה על הספה בזמן שהגדול זולל מול סמי הכבאי (בריפיט), הבוס הקטן עייף ואני כבר חושבת שמגיעה לי ההפסקה. נרדמת, מספיקה לטעום עשר דקות מהחלום והספיק לו. "אמא קומי ומהר! עכשיו! יותר מהר! אני רעב, עייף, יש לי קקי, בא לי צומי, לא מתאים לי שתנוחי!"
איזה לחץ, קמה קמה, חייבת שקט, מנצלת את זה שהבעל בבית לעוד שעה ובורחת למכון הכושר.
"עשרה קילומטר ריצה נראים פתאום כמו עבודה קלה"
באמצע הריצה, הציצים גדלים, נכנסתי מידה B, מסיימת ב-D (התפוצצות חלב), מקבלת צלצול אחרי 5 קילומטרים של ריצה, הבוס רעב! ממשיכה את הריצה רק עד הבית, ישר למקלחת. אסור שירגיש את מליחות הזיעה חלילה, זה לא טעים לו. בקושי מספיקה לשתות, שלא נדבר על לאכול (שאף אחד לא ישאל אותי איך רזיתי כל כך מהר). אבא של הבוסים מבקש צומי ועל הדרך כריך לעבודה. מתעלמת בנימוס ומשתדלת לא להתפוצץ. הלך לעבודה, ממשיכה המלחמה. איפה הגן שצריך אותו?
רק אחרי שיולדים בפעם השנייה, מבינים את מה שכולם מספרים, שילד אחד זה משחק ילדים. עוד אחד ואני מתאשפזת. שבע בערב וכולם מקולחים, כולל ההורים. מרדימים, מאכילים ותוך שנייה נרדמים. התכנון לבלות יחד עם האבא עם כוס יין לאור נרות בוטל, כנראה שזה יקרה רק בעוד כמה חודשים, כשיחזור הגן, שיגדלו, שיירגעו, שתסתיים חופשת הלידה המטרידה הזאת שאחריה בטוח חייבת מנוחה. אמיתית.
>> לסיפור הלידה של שרון
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים