לפני 17 שנה, בגיל 23 גיליתי בשמחה רבה שאני בהריון. שנה לאחר נישואיי לאביר נעוריי נקלטתי בקלי קלות ושנינו ציפינו לשינוי המבורך – להיות הורים. הורים לבן הבכור שלנו.
25 שבועות חלפו בשעמום מתובל בבדיקות דם, אכילה נכונה למען עובר בריא, הפסקת עישון ובעיקר שפע של דמיון תמים - איך ייראה התינוק שלי, איזה שם נבחר עבורו (בינתיים הסתפקנו לקרוא לו "הרצל") איך ייראה החדר שלו ומה נעשה ביחד.
לא זיהיתי את סימני הרעלת
בשבוע 26 הדמיון פינה את מקומו למציאות קשה וכואבת, כאשר רעלת הריון חמורה ביותר החלה לתת את אותותיה השקטים. זה התחיל בקטן ואני לא שמתי לב לסימנים – בצקת ברגליים, עייפות, טשטוש ראייה, כאבי ראש קשים, רצון לעשות פיפי שלא באמת יוצא.
מבחינתי זה היה כלום, חשבתי שזה אך טבעי שלא אחוש בטוב ככל שגיל ההריון עולה. גם הביקור אצל רופאת מעקב ההריון שלי לא הבהיר לי כי משהו לא תקין. שיתפתי אותה בתחושות שלי והיא שלחה אותי הביתה לאכול שוקולד ולנוח על צד שמאל, ואני עשיתי כמצוותה עד שדודתי באה לבקר אותי, התבוננה בי ופסקה מיד: רעלת הריון!
מכאן הדרך לחדר מיון היתה קצרה מאוד. לא הבנתי למה כל האחיות והרופאים כל כך לחוצים ומקרקרים סביבי. מה קרה? בסך הכל אני קצת לא מרגישה טוב. לא הבנתי את חומרת המצב שלי. הספקתי להעלות 12 ק"ג במשקל בזמן הזה, לא הפסקתי להשתעל ולו לרגע אחד וכל הזמן חשבתי שזה בוודאי בגלל שהפסקתי לעשן. חוברתי למכשיר לחץ דם אוטומטי אשר מדד את הלחצים כל חמש דקות, חוברתי לאינפוזיה עם מגנזיום ולא ידעתי ולא שאלתי למה. בכל חצי שעה נכנסה אחות לחדרי, רופא נכנס כל שעה ואני עדיין לא הבנתי, רק חשבתי איזה יופי של בית חולים, איך הם מעניקים טיפול כל כך מסור ליולדות.
באחד הימים נכנסה לחדרי קבוצה. פרופסור, רופא וכמה מתמחים. הם בדקו אותי, אחד אחרי השני, דיברו על התסמינים, אמרו טוקסמיה, אמרו פרה-אקלמפסיה ואני הייתי עסוקה בלהיות מאושרת מכך שבדיקת הרפלקסים שלי הצליחה והרגל שלי התרוממה אל על. לא ידעתי ולא הבנתי כמה זה נורא ועד כמה לחץ הדם שלי גבוה.
גם כשבלילה האחרון ישבה מול מיטתי אחות 24 שעות עם מגש גדוש תרופות לא הבנתי. שנינו לא הבנו. לאחר ארבעה ימים, בערב חג השבועות, נכנס לחדרי רופא והודיע לי כי אי אפשר למשוך עוד את ההריון וחייבים ליילד. לנתח. אם חייבים אז חייבים, אמרנו לעצמנו.
"את עוד צעירה, יהיו לך עוד ילדים"
בחדר הלידה היו שני רופאים, שני מרדימים, שני אחים, שני רופאי ילדים ושלל אחיות ואני עדיין לא הבנתי. הניתוח היה חוויה נוראית ומאוד מטושטשת. אני רק זוכרת את האח מלטף לי את המצח ואני כל כך רציתי שהוא יחזיק לי את היד. פחדתי. כל כך פחדתי.
התעוררתי והועברתי לחדר יולדות שכולן עברו ניתוח קיסרי. ההבדל ביני לבינן היה שהן היו אימהות לתינוקות בריאים ושמנים, ואילו אני הייתי אמא לניצן, ששקל 670 גרם בלבד ושהה בפגיה. לא הביאו לי אותו כדי שאניק, אכיר, אחבק ואלטף אותו. הוא היה בפגיה והורשתי להגיע אליו ולראותו בלבד. לא לגעת, לא להניק, לא לחבק. רק להתבונן בו דרך האינקובטור.
חמישה ימים שהיתי בחדר יולדות לאחר ניתוח קיסרי. חמישה ימים בהם הייתי פקעת עצבים גדושה בקנאה בתינוקות השמנים. ניצן, שקיבל את שמו בתקווה שיגדל, יצמח ויפרח, החזיק מעמד שלושה שבועות עד שנפטר ונגאל מייסוריו.
ואני? אני נשארתי לבד. שותקת, עצובה, כואבת ובודדה. את כל אשר הרגשתי אצרתי בתוכי חזק. לא אפשרתי לרגש שלי לצאת החוצה כי כולם מסביבי אמרו לי שהכל בסדר, לא קרה שום דבר, "את עוד צעירה, תעשי עוד ילדים, מה שצריך לקרות קורה" ועוד שלל אמרות שפר לנחמה אשר לא ניחמו אותי כלל וכלל אלא רק גרמו לי לעצור, להדחיק עמוק את האבל שלי ולהוציאו החוצה בדמות כעס וזעם.
עטיתי על פניי ארשת פנים של "הכל בסדר", רק שהכל לא היה בסדר ולא ידעתי והבנתי עד כמה. אני קוראת את שאני כותבת כאן ועל פניי עולה חיוך עצוב ורצון עז לחבק את אותה בחורה צעירה, שהייתי. אני רוצה לחבק אותה ולהרשות לה לבכות, לכאוב, להתאבל על שהיה לה ואבד. אני רוצה להגיד לה שמותר לה להרגיש את כל שהיא מרגישה, שזה טבעי, שזה לגיטימי, שזה הכי נכון שרק אפשר.
בתוכי ידעתי שתבוא עוד לידה שקטה
חלפו ארבע שנים ושוב נכנסתי להריון. בקלי קלות בדיוק כמו בפעם הקודמת רק שהפעם הייתי במעקב קפדני של "הריון בסיכון גבוה". מסתבר שגם בפעם לקיתי ברעלת הריון, חמורה מהרגיל. הפעם לשמחתי הרבה הצלחתי לנצח אותה, והצלחתי לשאת את בתי ברחמי למשך 34 שבועות, במהלכם אושפזתי חדשות לבקרים. מעין נולדה במשקל 1,800 ק"ג בשנת 1998 והיא הנס הגדול של חיי, המתנה שאלוהים בחר ברוב טובו להעניק לי.
כשמעין הייתה בת ארבע, נכנסתי שוב להריון אך הפעם הרעלת הכתה מוקדם מהצפוי. ידעתי שהיא תבוא, וחיכיתי לה. ידעתי שתהיה שוב לידה שקטה: הפעם לא דמיינתי, לא פנטזתי ולא חלמתי. מדדתי שלוש פעמים ביום לחץ דם וחיכיתי. הסוף הנורא הגיע בשבוע 23. ילדתי בלידה שקטה וכואבת במיוחד עובר זכר מת. בן שני.
חזרתי הביתה כאילו כלום לא קרה. לא סיפרתי לאף אחד. שבועיים הייתי מאושפזת בבית חולים ולא סיפרתי לאף אחד, הרי "לא קרה כלום, מה שצריך לקרות קורה. מקסימום אני אעשה אחד חדש". הייתי בת 30 ומאחוריי שלושה הריונות, שלוש לידות וילדה אחת בריאה ושלמה, תודה לאל הטוב.
הלכנו לייעוץ רפואי ושם נגזר עליי: "אסור לך להיכנס יותר להריון. רעלת ההריון הבאה תהרוג אותך בוודאות". בעלי האהוב קיבל את הקביעה הזו כחוק בל יעבור והוא שומר עלי ועל רחמי מכל משמר.
השקט שאחרי הסערה
אובדן ילד הוא נורא, אך משום מה הוא נתפס על ידי החברה כאובדן שאינו אמיתי. זה עצוב אמנם, אך מצפים ממך להתגבר במהירות מאחר וזה לא אובדן "אמיתי" כי הילד לא "אמיתי".
הסיפור האישי שלי עזר לי להבין שלחברה יש נטייה להפחית מחומרת השכול במקרים של לידת עובר מת או מוות סמוך ללידה, וההורים בדרך כלל לא זוכים בלגיטימציה ובהתייחסות הולמת להליכי האבל העוברים עליהם. נשים שחוו אבדן הריון או לידת מת מתמודדות עם אבדן שאין לו הכרה חברתית וממסדית והן נמצאות בקונפליקט יום יומי.
הרגשתי שאני חייבת לגעת בכאב שלי והתחלתי ללמוד הנחיית קבוצות הוליסטית במכללת וינגייט. לעולם לא אשכח את השיעור הראשון בשנה הראשונה, בו הרגשתי את הקושי עולה בגרוני וחונק אותי, מתפשט בגופי ולופת את איבריי. רעלת הריון. אובדן. ניצן ז"ל. שוב ושוב עלה הזיכרון. מה עכשיו, לעזאזל? למה זה לא נותן לי מנוח? התשובה התבהרה: אף פעם לא נתתי לזה ריפוי. הבנתי שהגיע הזמן לתת לפצעים הללו טיפול של ממש, כדי שהם יוכלו להגליד ויפסיקו לדמם כל פעם מחדש.
וכך עשיתי. נתתי ביטוי לכאב שלי, לאובדן שלי, לרגשות הקשים שלי. לכל הזעם, הקנאה, התחושה הנוראה שאני בעצם מרגישה לא אישה. הקאתי מעצמי את הכל עד תום, עד שובע. עד שהפצעים הגלידו לגמרי. הקדשתי את תקופת הלימודים לריפוי האישי שלי, לעצמי והיום אני יכולה להגיד לכם שאני באמת ובתמים בסדר. אני שלמה. מהרגע הזה ועד ההחלטה לפתוח את "השקט שאחרי הסערה" - קבוצת תמיכה לנשים שחוו לידה שקטה או אובדן היריון הדרך הייתה קצרה. כיום, אני תומכת ומלווה נשים שעברו את שאני עברתי, כדי שאף אחת לא תישאר לבד, בשקט.
אסנת תשמח לשוחח איתכם, ניתן לפנות אליה במייל hilasgula@walla.co.il