הגיע הזמן ליישם את עקרון ההליכון
ולכן החלטתי לקראת יום הכיפורים לעסוק מעט בחשבון נפש, ולהעלות בפני עצמי ברצינות את השאלה שכולם מעלים בפני כל הזמן: למה מאז שיש לי ילדים, אני כל הזמן רק מתלוננת?
"לכולם זה קשה, לא רק לך, אבל את פשוט נורא-נורא מקטרת על זה כל הזמן", טל תורם את דעתו לשאלה. "אני חושב שאת נותנת לקושי המון מקום ומאוד עסוקה בו, וחבל כי זה מקשה עליך עוד יותר", הוא ממליץ לי. אוקיי, קיבלתי. הנה, חשבון הנפש הזה כבר נושא פרי: יכול להיות שאני צריכה ליישם כאן את "עיקרון ההליכון": שהלא אם אני צועדת עליו ומתמקדת בהליכה המהירה, בכאב ובמאמץ, האימון הופך לבלתי נסבל; אם אני מדליקה, במקום זה, את הטלוויזיה וצופה תוך כדי צעידה, ארבעים דקות של יזע חולפות ברגע.
אני יודעת שאני צריכה גם לנסות ולהתמקד יותר בחלקים הטובים והמהנים שבהורות, ובפחות בקשיים. אבל בכנות, היחס בין החלקים האלה הוא עדיין לא מאוד שוויוני אצלנו, שלא לומר מאוד לא שוויוני: הילדים שלנו עדיין מאוד-מאוד קטנים, והבילוי בחברתם הוא אינטנסיבי ושוחק. כמה שלא אנסה להיות חיובית, באמת שקשה יהיה לי לקרוא לשעתיים היומיות האלה שבין ארבע לשש "כיף": בארבע עדיין חם והשמש קופחת על הראש, קשה לדחוף את העגלול של ניצן בעלייה ונבו הולך נורא-נורא-נורא לאט. ניצן מקטר וצריך להחזיק אותו על הידיים, ומה לעשות שהוא כבר לא תינוק בן יומו והמשא נהיה כבד יותר מיום ליום. הוא לא מפסיק לנג'ס, ולך תבין מה הוא רוצה, לא בקבוק ולא לישון ולא נקטרינה; ונבו מחליט שהסנדלים לא באות לו טוב פתאום אז הוא מתיישב להוריד אותן ורץ קדימה לכביש, ואיך אני אתפוס אותו עכשיו כשניצן על הידיים שלי, ועוד צריך לזכור לאסוף גם את הסנדלים.
אופס, שוב התלוננתי.
חכו, עוד לא ראיתם את הפרצוף התיאטרלי של נבו!
אבל צריך להודות שאני לא רק מתלוננת. אני מרבה לספר לסובבים אותי על נפלאותיהם של בניי, על הפרצוף התיאטרלי האחרון שנבו אימץ לעצמו ועל ההתקדמות הפנומנלית של ניצן בתחום המוטוריקה הגסה. ובכל זאת, מקומם של הקיטורים תופס נפח גדול יותר בחלל שסביבי, אין ספק. ויודעים מה? זה לא במקרה. כי אם אנחנו כבר עושים חשבון נפש, אז אני מזמינה גם אתכם לערוך אחד כזה בעצמכם. למה אני מתכוונת?
נניח שהכל נכון: שאני קוטרית, שיש לי רף סבל נמוך, שיש אחרים שקשה להם יותר ומתלוננים פחות. אבל מה שמעניין באמת בעיני, אפילו יותר מלמה אני כל הזמן מתלוננת על הילדים שלי, הוא למה זה כל כך מפריע לאנשים לשמוע את התלונות האלה. הרי כולם מסביב מתלוננים כל הזמן: על העבודה, על בן/ בת הזוג, על החמות. את הקיטורים האלה מקבלים הטוקבקיסטים של החיים באהבה, בחמלה ובסובלנות. אבל כשאני מעזה לכפור בקול רם בקודש הקודשים, בכיף שבאימהות – זה לא.
לא אמרתי שאני לא אוהבת את הילדים שלי. לא אמרתי שאני מתחרטת שהם נולדו, גם לא שאני מאשימה אותם בקושי שלי. בסך הכל הודיתי שקיים קושי, אבל נדמה שאף אחד מסביב לא מעוניין לשמוע את זה. אז לא, אני בכוונה לא אספר לכם כמה הבנים שלי מקסימים ומוכשרים, כי את זה כולם עושים. אני דווקא אתעקש ואמשיך לעדכן עד כמה קשה לי, כי נדמה לי לפעמים שאף אחד אחר לא מעז לעשות את זה.
זו ממש שליחות בעיני. אני רוצה שכולם ידעו שמותר להגיד דברים כאלה, ויותר מכך, שמותר לחשוב אותם: שתינוק קטן הוא לא בהכרח יצור רך ומלא קסם כמו שזה אולי נראה בפרסומות של מטרנה, ושהוא יכול גם מאוד לעצבן, ובעיקר, הוא יכול מאוד-מאוד לשעמם. ושבילוי אחה"צ עם הילדים לא נראה, בדרך כלל, כמו בתמונות אילוסטרציה במגזיני ההורות, אלא הרבה יותר מיוזע, מרוח בבננה ועם ריח של מגבונים משומשים.
מסתבר שאני אישה מאושרת
ובכלל, למה זה כל כך רע לקטר? למה אסור להחצין קושי? עליי, באופן אישי, זה מאוד מקל לדבר על זה; ככל שאני משתפת יותר, אני מגלה שיש לי יותר שותפים להרגשה שלי, וזה מנרמל ומקל. מהבחינה הזו, צרת רבים היא כן חצי נחמה, ומה אכפת לי אם של טפשים.
"וואו, ממש הוצאת לי את החשק מאימהות", אני קוראת טוקבק נוסף. יופי, אני חושבת לעצמי. לא כי אני רוצה לצמצם ילודה, חלילה – אלא כי יש בי להט מוסרי שאישה תדע לקראת מה היא הולכת, ושתקבל תמונה אמינה ומציאותית, לא כזו מעלון הסברה להנקה. אימהות יכולה להיות חוויה של התעלות ואושר טהור – יש נשים שטוענות שאצלן זה כך – אבל זו יכולה להיות גם חוויה אנושית, הכוללת רגעים יפים יותר ורגעים יפים פחות. ככה זה. אלה הם החיים.
בסיומו של חשבון הנפש הזה אני מוצאת שאני לא באמת אדם ממורמר, להיפך, אני אישה מאושרת. ממש ככה. אני נשואה באושר, מגדלת באושר שני בנים, הולכת בבוקר באושר לעבודה וחיה לי באושר בקהילה משפחתית וקרובה. ובכל זאת, החיים שלי בכלל-בכלל לא מושלמים, ולקחתי לי כמשימה לספר לכם על זה, כדי שתרגישו שזה בסדר שגם שלכם לא.
אז לכל האימהות המושלמות שמטקבקות לי שאני לא ראויה להיות אמא, דפדפו לטור אחר. כאן זה המקום לאימהות הטובות דיין. ומיהן האימהות הטובות דיין? אלה האימהות שנותנות לילד שלהן נורופן להורדת חום לשמונה שעות ושולחות אותו לגן, מקוות שדבר מחלתו לא יודע לגננת; אלה האימהות שמושיבות אותו לחצי שעה מול הטלוויזיה רק כדי שתוכלנה לנשום לרגע; אלה האימהות שאוהבות אותו בכל נשמתן - אבל שמחות על כל יום של גן, כי יש להן חיים ותחומי עניין ועבודה מעניינת וחברים ו- את עצמן.
ובשבוע הבא, ברשותכם, אחרי שהסברתי לטוקבקיסטים - ולעצמי – למה אני כל הזמן מתלוננת, אחזור להתלונן ואספר לכם עד כמה נוראים הם החגים עם שני ילדים בני פחות משנתיים. לא רוצים לשמוע? מעולה. תפתחו במקום זה ערוץ 2, אולי משודרת בדיוק פרסומת של מטרנה.
>> לכל הפוסטים של "כמעט תאומים"
>> מקרוקס ועד שורשים: תופעות של חודש תשיעי