זה קורה בכל פעם שטל ואני הולכים יחד לקחת את הבנים מהגנים. כמה מטרים לפני הגן של נבו אני מתחילה להרחיב את הצעדים שלי ומנסה לפתוח פער, במטרה להיות הראשונה שתיכנס בדלת והראשונה בה נבו יבחין.
עשר השניות הראשונות בכניסה לגן הן הכי קריטיות
"תפסיקי לעשות איתי תחרות", אומר לי טל כשאני פותחת בריצה הקלה. הוא לא מבין שזו לא תחרות, אין פה בכלל כוחות: אם אני אצליח להיכנס עשר שניות לפניו לגן, אולי אזכה לקבל מנבו חיוך וחיבוק. עשר השניות האלה הן הצ'אנס הקטן שלי, כי ברגע שטל ייכנס הילד יבקש מיד לעבור לידיים של אבא, ואילו אני איעלם כלא הייתי ואהפוך לאוויר.
אחרי שניצן התינוק נולד, לפני קצת פחות משנה, סיפרתי פה איך בני הבכור מתעלם מקיומי. זה היה מתבקש; הוא הלא זעם עליי שנעלמתי לשבוע וחזרתי עם מתחרה קטן. מאז המצב השתפר והרגשתי איך לאט-לאט הכעס עליי שוכך, ואיך היחסים בינינו מתחממים וחוזרים להיות תקינים. אבל מה שקרה הוא שמאז הם פשוט נשארו ככה: תקינים. ובעוד נבו בן השנתיים הולך ונקשר אל אביו מולידו, מחפש אותו בכל רגע נתון, שמח בבואו ובוכה בלכתו, איתי הוא נשאר בקשר די ענייני.
אני לא מבינה את זה, כי אני באמת חושבת שאני אמא טובה ואפילו די מצחיקה ומגניבה. אני מספרת לו סיפורים שהוא אוהב, שרה לו שירים מצחיקים ועושה לו הצגות. אני משקיעה בהסברים מפורטים לשאלות שהוא שואל, גם כאשר הן ממש בסיסיות. אני יודעת להציע לו עזרה כשהוא כועס או מתוסכל, חיבוק כשהוא עייף ונשיקה כשקיבל מכה. טל ואני די אחידים מבחינת הגבולות שאנחנו שמים לו, אין אצלנו שוטר רע ושוטר טוב, ושנינו נמצאים עם הבנים פחות או יותר זמן שווה במהלך השבוע. נכון, לפני שבועיים סיפרתי כאן שהוא אפילו אומר לי לפעמים שהוא אוהב אותי. ובכל זאת, כשאבא חוזר מהעבודה הילד צוהל, ואם אמא חוזרת – היא מתקבלת בחיוך קריר. ויש פעמים שזה אפילו יותר גרוע.
לפני כמה ימים באתי לבד לקחת את נבו מהגן. נכנסתי שמחה על הזכות לבלעדיות בתשומת הלב, אבל הילד הבחין בי, רץ לפינה והסתתר. שבורת לב רכנתי על הברכיים, הושטתי אליו את הידיים וקראתי לו שיבוא אל אמא, אבל הוא עמד, הסתכל עלי באדישות ומשך בכתפיים. רציתי לבכות. מילא אם הייתי אמא קשוחה או מפחידה במיוחד; אבל אני כרוכה אחריו כמו איזו גרופית, ואולי זו בדיוק הבעיה.
חשבתי שאחרי החתונה, כבר לא ידחה אותי בחור שאני רוצה
כשהתחתנתי הנחתי שזהו, סיימתי לנצח עם הסיפור המציק הזה של אפקט המשיכה-דחייה. לא הייתה לי כל כוונה לעמוד שוב במצב המשפיל בו דווקא האדם שאני הכי מעוניינת בחיבתו לא סופר אותי ממטר. אבל הנה, אני הכי שם: נבו תופס אותי מסתכלת עליו בעיני לבבות, ומפטיר בעצבנות "די, אמא". אני חושדת שהוא מרגיש שאני נורא מנסה להתחבב עליו, וזה ממש מוריד לו ממני; יכול להיות שאני צריכה להתחיל לשחק אותה קצת יותר קשה להשגה? נפטרתי בשמחה לפני חמש שנים מעולם הדייטינג, אבל לצערי נראה שאני עדיין לגמרי בזירת המשחקים.
"מה את מתרגשת? יש תקופות כאלה, וחוצמזה לכל ילד יש אופי והעדפות משלו", מעודדות אותי החברות במשרד. "גם אצלנו זה היה ככה", הן מספרות, אבל משום מה בסיפורים שלהן הילד תמיד העדיף את אמא, וסירב למשל לקבל עזרה מאבא בהלבשות או בהשכבות. אני עושה קצת גוגל, קוראת את דברי המומחים ומבינה שאני לא אמורה לקחת ללב, שזה ככל הנראה זמני ושאין לזה משמעות רצינית. אבל אני כל כך נעלבת, שמיכל דליות בכבודה ובעצמה לא תצליח כרגע לנחם אותי.
כנראה שאני לא הטיפוס שלו
האם יש מכנה משותף לכל הילדים שבוכים "אבא, אבא" ולא "אמא, אמא"? מה, בהכרח לכולם יש אבא מדהים ואמא קרציה? ואללה, אני מכירה כמה אמהות די מעצבנות עם בעלים די חמודים שאין ביניהם שום תחרות למי הולך ליבו של הילד, ותמיד זה לטובת האם. מה אני עושה לא בסדר? יכול להיות שאני פשוט לא הטיפוס שלו?
>> בפעם הקודמת: "זה רשמי: נבו מדבר!"
>> לכל הטורים של כמעט תאומים