למרבה הקנאה - כל התינוקות מסביב קלים מאוד
נבו הגיע הביתה בגיל שבוע, ומיד אפשר היה לעמוד על אופיו. הוא היה צרחן. סיפרתי פה בעבר מה זה אומר לגדל תינוק טורבו בעל מזג רע, כזה שבוכה כל הזמן וללא סיבה נראית לעין, שלא נשאר במקום יותר מרגע אחד, שמגלה התנגדות עיקשת ועקבית להחתלה, להלבשה, לשינה או לישיבה בעגלה. "הוא תינוק קשה", הסכימו איתי כולם בהבעה של השתתפות בצער.
מיד אחריו הגיע ניצן בעל המזג הנינוח יותר, וסיפרתי כאן כבר איך גם הוא לא הצליח מעולם להירדם לבד בלי עזרה מאסיבית או לשמור על שנת יום של יותר מעשר דקות, ואיך גם הוא לא אפשר לי להשתעמם בחופשת הלידה השנייה שלי, שלא לדבר על לאכול ארוחת צהריים. ניצן כבר לא היה "תינוק קשה" כמו אחיו, אבל הוא שמר על אותו הקו והיה ראוי לחלוטין להגדרה "תינוק לא קל".
והנה, בשבועות האחרונים לכל החברים שלי נולדים פתאום, בבת אחת, המון תינוקות, ולמרבה הקנאה - כולם קלים מאוד. בכל שיחת טלפון ראשונה ליולדת המותשת או לאב הנרגש, אני שואלת בזהירות – "נו, אז איך הוא?", ובכל פעם מחדש מופתעת לשמוע שדווקא נחמד, ורגוע, וכן, היו לו כמה לילות שהוא התעורר כמה פעמים, אבל בגדול הוא יונק יפה, וישן לא רע בכלל, ואוהב לשכב בשקט בעגלה שלו או לפטפט עם המובייל, ואנחנו תמיד מספיקים לאכול או להתקלח ואפילו יצאנו אתו כבר כמה פעמים לבית קפה ובסוף השבוע האחרון נסענו לאילת והוא לא בכה כל הדרך.
אני מקשיבה בסבלנות, ובין המשפטים כורה אוזן ומנסה ללכוד ברקע איזה צליל מטריד של בכי מרוחק או של הורה שדופק את הראש בקיר, אבל לא – דממה. באמת שקט אצלם. כססססעמק.
תכירו את הבר רפאלי של התינוקות
לפני כמה ימים ניגשתי לבקר חברה עם תינוקת קטנטונת. כשנכנסתי לבית השיחה השתתקה פתאום, והיה נדמה כאילו הנוכחים מתאמצים לשנות את הנושא. "מה קורה?", שאלתי, והחברה שלי התפתלה במבוכה והודתה שמזה שבוע, התינוקת שלה ישנה 12 שעות רצופות כל לילה. "לא רציתי לספר לך", אמרה בחיוך מתנצל, "ידעתי שיהיה לך קשה לשמוע את זה". 12 שעות! היא לא הסתפקה בלהיות סתם תינוקת שווה, זאתי, היא הייתה חייבת להיות הבר רפאלי של התינוקות הישנים. כססססעמק.
לזוג אחר כבר יש ילד אחד גדול ומלאכי כל כך, שכל המכרים שלהם (ובראשם אני) התפללו בגלוי שבהריון השני ייוולד להם תינוקפלצת צווחני שילמד אותם מה זה אומר להיות הורים לתינוק אמיתי ולא לבובה חייכנית. ביקרתי אותם השבוע בדירתם המסודרת להכעיס, בה התנהלו החיים בשלווה כאילו אין שם תינוק בן יומו. מתעוררים בלילה? "כן, פעם בכמה שעות, להנקה וחוזרים לישון". הוא מצליח לישון במשך היום? "לא המון, אבל גם כשהוא ער הוא שקט ורגוע".
"רצינו לעבוד עליך", בישרו לי בחיוך כשנכנסתי, "ולהגיד לך שיש לנו תינוק קשה שבוכה כל הזמן. אבל ריחמנו עליך שתגלי את האמת ותתבאסי עוד יותר". כססססעמק.
זוג שלישי הם אנשים כל כך שלווים ושתקנים בפני עצמם, שזה לא היה מפתיע שנולדה להם תינוקת שלווה ושתקנית. המדגם של התינוקות אליהם נחשפתי לאחרונה אולי קטן מכדי לייצג נורמה – אבל מבחינתי הוא משרטט תמונת מצב עגומה, בה ילדיי הבלתי-נוחים הנם מיעוט קטן ונדיר בין רוב מוחלט של פעוטות מרוצים ומשתפי פעולה.
ולכן, כשהוזמנתי השבוע למפגש חברתי כלשהו, עניתי בארשת חשיבות שלצערי לא נוכל להשתתף. "יש לנו ילדים שלא ישנים בלילות, אז אנחנו גמורים ואין לנו כוח לשום דבר", התנצלתי והרגשתי מאוד מיוחדת. "ואת חושבת שאתם ההורים היחידים בפלנטה?" שאל אותי המזמין בחיוך משועשע, ואני נותרתי ללא מילים.
איפה הם כל אותם ההורים שיגרמו לי להרגיש שאני לא לבד
פעם ניסיתי לטעון שיש המון תינוקות כמו נבו, שבוכים פשוט כי הם תינוקות, אבל עם הזמן נוכחתי שאולי אין ממש המון כאלה. ועכשיו, אחרי שכבר השלמתי עם גורלי החריג ועם הקביעה שלא, זה ממש לא ככה אצל כולם – עכשיו הוא בא, האדם הזה, ומנסה לרמוז לי שאני לא ההורה היחידי שלא ישן בלילה. סביבי עולז העולם בשפע של טף נינוח, אז איפה הם בדיוק כל אותם ההורים שיגרמו לי להרגיש שאני לא לבד?
לא, אנחנו לא ההורים היחידים בפלנטה. זה ברור לי. לכולם קשה, כי הורות היא עניין קשה. אבל כבר חודשים שאני קמה כל בוקר (כל בוקר! לא פעמיים-שלוש בשבוע. כל פאקינג בוקר) בארבע וחצי, ודקות ארוכות רוכנת כפופה מעל ניצן, טופחת לו על הטוסיק בתקווה (שלא מתממשת) שיחזור לישון. באותן דקות ארוכות (ארוכות! לא חמש-שש-שבע, פאקינג ארוכות) אני מתפללת שנבו לא יתעורר פתאום וירים איזה מופע זוועה מתוך ארסנל צרחות הבוקר שלו, מופע שכבר הביא את השכנה שלנו לשאול אותי אם אנחנו במקרה שוחטים את הילד מדי פעם בשעת הזריחה (והשכנה הזו היא אמא שלי, אדם שלא היה קושר אלי באופן טבעי האשמות קשות כל כך).
אז כן, לכולם קשה, לכולם קשה, חוץ מלהורים של התינוקת שישנה 12 שעות, באמת שלכולם קשה. אבל כשאני סוחבת את נבו מתחת לבית השחי שלי כשהוא משתולל ובועט, וזה קורה איזה פעם ביום, אני לא יכולה שלא לתהות על איזה קשה הם מדברים ועל איזה אני. הילדים שלי מקסימים ונבונים ומפותחים ובריאים ויפים ונורמליים לחלוטין וטפו-טפו-טפו, אבל אין ספק שהם לא ילדים רגועים ולא נוחים, ומבין הילדים הנורמליים והבריאים הם ממוקמים בקצה העליון של הסקאלה מבחינת האתגר שהם מביאים להוריהם.
אני לא חושבת שאני כזו גיבורה גדולה (להיפך, אפילו די בכיינית) ואני לא רוצה לקבל מדלייה על פועלי בגידולם של שני בנדיטים קטנים שמוציאים לי את המיץ. אלה הם הבנים שלי ולא הייתי רוצה שהם יהיו סנטימטר אחרת ממה שהם, ואם צריך לעמוד ולטפוח עליהם ארבעים דקות, אני אטפח כמה זמן שיידרש. אבל הייתי שמחה אם לא כל התינוקות סביבי היו נולדים שקטים ונחמדים כל כך, כי זה באמת מוציא קצת את העיניים. ובפעם הבאה שאני באה לחברים שלי הייתי שמחה אם הם יעשו איזו הצגה קטנה במיוחד בשבילי, וישפשפו בלאות את העיניים. אני לא חייבת לדעת שזה בגלל שהם בדיוק קמו מ-12 שעות רצופות של שינה.
>> בפעם הקודמת: יכול להיות שזה נהיה קל מדי?
>> לכל הטורים של "כמעט תאומים"
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים