זה רק נדמה שיש ביניהם הבדל של שנים ולא בקושי של שנה וחצי
עגלת התאומים, נכון לעכשיו, היא השמישה ביותר. בכל בוקר לוקח אחד מאתנו את שני התינוקים לגנים שלהם: ניצן הקטן שכוב בזווית, מסתכל על העולם בעיניים סקרניות ומנופף בידיים, ונבו הגדול שמוט בישיבה עם מוצץ בפה וחיתול מלופף על היד, מתבונן בדרך ומפהק באדישות. כשהם מונחים ככה, זה לצד זה, הקטן נראה קטן מאוד והגדול – מאוד גדול. נדמה כאילו ההבדל ביניהם הוא של שנים, לא בקושי של שנה וחצי. אבל עובדה: שניהם עוד לא יכולים ללכת ברגל לגן (נבו יכול, אבל זה ייקח חמש שעות), לשניהם יש מוצץ, שניהם מבקשים לפעמים על הידיים, שניהם עושים עדיין פיפי בטיטול, שניהם שותים עדיין חלב מבקבוק. שניהם עדיין, מה לעשות, די תינוקות.
בשבוע האחרון התקן התגמש, ובחמ"ל שלנו התקבלה החלטה כי בשעת דחק ניתן לתפקד גם כהורה יחידי לשני התינוקות. ופתאום, שעות ההתארגנות בבוקר נראות לי קלילות לעומת בילוי אחר הצהריים המשולש: נבו מטפס על המגלשה הכי גבוהה ונשען בכוונה עם הגוף כלפי חוץ, רק כדי לראות את התגובה ההיסטרית שלי בכל פעם מחדש, ואני – שלמדתי מסופר נני שלא להגיב אלא פשוט לעשות – מוצאת את עצמי כבולה למנשא ומנועה מלטפס אליו ולהוריד אותו למטה בתוכחה. אבל חכו, זאת רק ההתחלה: בדרך הביתה נבו לפעמים לא מסכים לשבת בעגלה, ורוצה ללכת ברגל. זה נחמד כשהוא הולך לכיוון הרצוי, ופחות נחמד כשהוא נעצר לאסוף מקל במקרה הטוב או פגר של בלון מטונף במקרה הרע, או פשוט הולך לכיוון ההפוך. ניצן, מצדו, יושב בדרך כלל בשקט בעגלה – אבל כזכור, הוא הקפיד לא לחתום בשום מקום שהוא בהכרח לא יבכה או ירצה על הידיים.
פחח, מי מעז להתקשר אליי בין שש לשמונה בערב?
בשעתיים האלה נדמה כאילו שנינו מחוללים כמו בכוריאוגרפיה מרשימה ומורכבת של רמי באר: כל אחד יודע את מקומו ואת סדר הפעולות שעליו לבצע, כולם זזים בחלל אבל לא מתנגשים אחד בשני, הבית מגיע לשיא של פעילות – ואז שוקט. כשאני יושבת לשולחן, בשקט שאחרי הסערה, ולועסת את הסלט שטל הכין, אני מציצה בפלאפון שלי ורואה שיחה שלא נענתה. פחחח, מי מתקשר אלי בין שש לשמונה? איפה הוא חי האדם הזה? יצא לו להכיר אותי ואת שגרת החיים הנוכחית שלי?
בגלל שאני יודעת שמהשעה ארבע לא תהיה לי יד פנויה לדקה, אני מכינה בכל בוקר את הכול מראש, ואני מתכוונת הכול: במקרר כבר מחכה צלחת פלסטיק קטנה עם ביצה קשה מקולפת, קלח תירס וירקות פרוסים; במקלחת כבר ניצבת האמבטיה, ולפעמים אני אפילו מגדילה לעשות וממלאת את חציה במים קרים, שיישאר רק לחמם ולהגיש; בחדר של נבו ניצבים בשורה טיטול ללילה ופיג'מה נקיה, ובבקבוק של ניצן ממתינים לפורמולה מים רתוחים במידה הרצויה המדויקת.
ואחרי ששניהם נרדמו, טל מבקש רשות לצאת לריצה של שעה. בגדול זה בסדר, אלא אם תקרה התעוררות כפולה, המכונה אצלנו "הקטסטרופה" - אז יהיה מאוד לא נעים.
אתה לא מפחיד אותי, יום חדש
כל השגרה המטורפת החדשה הזאת גרמה לי לתהות: מה עשינו כזה סיפור גדול מילד אחד? נכון שהוא לא היה ילד קל, אבל בכל זאת, איך יכול להיות שהעזתי לחוש עומס? מהזמנים האלה לבד בבית עם שני ילדים ישנים למדתי להבדיל בין עיקר לתפל, לתעדף מה חיוני ומה סובל דיחוי: אחרי המקלחת, למשל, חובה להתלבש מיד. בשום אופן אין לצחצח שיניים עם מגבת, כי ילד בוכה אפשר להרגיע עם שיניים לא מצוחצחות, אבל יותר קשה בעירום ועם שיער מטפטף.
ואז, בעדיפות עליונה כמעט לפני כל הדברים האחרים בעולם – לישון. לישון מהר, לישון מוקדם כמה שיותר, לישון רצוף שעה, שעתיים, שלוש. לישון כדי שיהיה לי את הכוח לקום בבוקר ולהתחיל את הכול מההתחלה: ביצה קשה, טיטול, בקבוק, עגלת תאומים. בוקר טוב לך, עוד יום, אתה לא מפחיד אותי. עשיתי כבר יותר ממאה כמוך, ואני כבר יודעת איך מתארגנים איתך הכי טוב.
>> בטור הקודם: איך כולן נהנות מחופשת לידה ורק לי היא סיוט?
>> לכל הטורים של "כמעט תאומים"
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים