אם אני לא מצליחה להבין, איך ילד בן שנה יצליח?
בניגוד לכל הדיסציפלינות החינוכיות, לא חשבתי שיש טעם להסביר לו מה גדל לאמא בבטן. נצמדתי לסיפור הכדורגל הפשוט והטוב, כולל המחשה באמצעות עזרים ביתיים שנדחפו לילד מתחת לחולצה. נבו מאוד אהב את בטן-הכדורגל, אבל מסביב כולם לחצו שאתן לו את הגרסה המדויקת.
"הוא לא יכול להבין שבתוך הגוף שלי מתפתח יצור חי שעוד מעט ייצא משם וייהפך לאח שלו, זה הסבר מורכב מדי בשבילו", התעקשתי, כשאני עוזרת לילד להוציא צימוקים דרך הפתח של השקית ולא דרך הניילון השקוף והמתעתע. "הוא מבין הכל!" התעקשו כולם, אבל אני סירבתי לשתף פעולה. אם אני, אישה אינטליגנטית (פחות או יותר) בשנות העשרים המאוחרות לחייה (או יותר) לא באמת מצליחה להבין, איך ילד בן שנה יצליח?
נשארתי, אם כך, עם הכדורגל ועם הבובה, שסביב הטיפול בה התחלתי לטפטף מסרים חתרניים בצורת מנטרות חוזרות, פשוטות וברורות. "עוד מעט יהיה לנבו תינוק", אמרתי לו שוב ושוב. "הוא יבכה ווההה-ווההה-ווההה, ואבא אמא ונבו יטפלו בו". בכל פעם שחזרתי על הדברים פקח עליי הילד שלי זוג עיניים גדולות ותמהות, כאילו מבין את גודל הנאמר. הוא אמנם לא יכול להכיר במורכבותם של היריון ולידה, ידעתי, אבל הוא מבין טוב מאוד את מה שאני מנסה לבשר לו – משהו מאוד גדול עומד להשתנות כאן בקרוב.
"חזיתי התקפי זעם והשתטחויות על הרצפה"
מהיכרות עם בני הבכור, שאינו ידוע במזגו הנוח, חששתי ממשבר רציני מאוד. חזיתי התקפות זעם והשתטחויות על הרצפה, ניסיונות הכאה של התינוק באמצעות מגוון כלי בית, הרעה דרסטית בשנת הלילה ורגרסיה התנהגותית בשעות היום. אבל נבו הפתיע.
למרות שאף פעם לא אמרנו לו שאנחנו מצפים ממנו לחבב את אחיו הקטן, נבו התחיל ביוזמתו לנשק ולחבק את ניצן, התינוק החדש, מהיום הראשון להגעתו הביתה. בדרך לנשיקה נאלץ לעתים בן השנה-וקצת לרכון ולהישען עם היד שלו על הבטן הרכה של בן החודש, ובכך לסכן אותו במעיכה קטלנית. אבל אני לא אהיה קטנונית, נשיקה זו נשיקה.
שמחתי גם להיווכח שהילד שלי ינק ממני את ערכי השיתוף והשוויון הקיבוציים, כי נבו מקפיד לכבד את ניצן בכל מה שהוא אוכל – מבמבה ועד בננה, והוא אפילו מגדיל לעשות ומנסה לתחוב לו לפה בכוח את בבת עינו, המוצצי שלו. מצד שני, את המוצצי הוא מנסה לדחוף גם לחתול.
אליי, לעומת זאת, הוא פשוט הפסיק להתייחס בכלל. נכון שאומרים שעדיף שיכעסו עליך ויצעקו עליך מאשר שיתעלמו ממך? נדמה שמאז שילדתי הפכתי לכינור שני בבית, צל חיוור ליד אבא. עלי נבו לא נלחם, לי הוא לא מקנא, מצדו שאזרק לי בכרית ההנקה שלי עם התינוק החדש שהבאתי והוא יילך לחדר לשמוע תירס חם עם אבא. אוף, כמה חבל שעוד מוקדם מדי להסביר לו שאבא שלו אחראי למחדל הזה בדיוק כמוני.
"מספיק יש לו את הניצן הזה לכל החיים"
במקום לנוח על זרי הדפנה וליהנות מזמן האיכות עם הבן הנאמן שלו, טל מנסה בכוח להעצים את הזיקה של נבו לתינוק. "תגיד שלום לניצן, תגיד ביי-ביי לניצן, תן נשיקה לניצן!" הוא מכרכר סביבו יום ולילה. "תניח לו כבר", אני אומרת ממקומי בגלות כרית ההנקה. מספיק יש לו את הניצן הזה לכל החיים, לא חייבים להזכיר לו את זה כל הזמן.
כמו שקראתי בהמלצות של מומחים באינטרנט, אני לא אוסרת על נבו להשתמש לניצן בבקבוק או לגנוב לו את המוצץ. אחרי הכול, הם מוצצים את אותו הסוג, אז איך הוא אמור להבדיל? המומחים המליצו גם לשתף את האח הגדול בטיפול בתינוק הקטן, אז אני מבקשת מנבו להגיש לי את המגבונים ואת החיתול כשאני מחליפה לניצן, ומבליגה כשהוא מתעקש למצוץ את המשחה לטוסיק מהשפופרת.
אבל הטיפ שהכי אהבתי היה להציע לגדול לשחק במשחקים של הקטן, ולהעמיד בעצמו פני תינוק. נבו מתענג על הרגעים האלה: הוא נשכב מתחת לאוניברסיטה של ניצן, מנענע את בובות הבד המרשרשות, ואני גוהרת מעליו ועושה לו קולות ופרצופים של תינוקיאדה. אחרי עשרים שניות של צחוק, בדיוק כמו שאמרו המומחים באינטרנט שיקרה, הוא משתעמם וממצה את העניין. להיות תינוק קטן, אחרי הכל, זה די משעמם.
כשניצן הגיע הביתה, נבו היה בן שנה ושלושה חודשים. הוא לא ידע מה זה היריון, הוא לא ידע מהי לידה, הוא אפילו לא ממש ידע מה זה תינוק. מאז הוא כבר פיתח כישורי אח גדול להתקנא, ונראה שהפצצה הענקית שהטלנו לחיים שלו לא גרמה ליותר מדי נזק; אבל לפעמים אני נזכרת בו, יומיים אחרי שחזרתי מבית החולים, יושב בכיסא האוכל שלו ואוכל ארוחת ערב, ולפתע פורץ בבכי. הוא בכה ככה סתם פתאום, פשוט כי ראה אותי מחבקת תינוק אחר, והלב שלי נשבר. "אתה הילד הכי אהוב בעולם", הזכרתי לו אז שוב ושוב, ולעצמי הזכרתי שלא עשיתי לו שום דבר רע כשהבאתי לו אח קטן. להיפך: אם הכול יילך כמו שצריך, נבו ייקשר לניצן מהר וחזק – והתינוק האמיתי החדש הזה, לא הבובה משונת הגפיים, יהיה המתנה הכי גדולה שיכלנו לתת לו לחיים.