אני נערכת לחתונה הזו כבר כמה חודשים, בעיקר מאז שגילינו שטל לא יהיה בארץ באותו השבוע. ההורים סימנו ביומן להתפנות מכל עיסוק. אחותי הקטנה הובאה במיוחד כשחקנית חיזוק. כל הגורמים המעורבים יודעו והיו מוכנים למשימה: ערב וחצי לילה עם שני התינוקות שלי.
אם נבו רוצה לישון עם אופנוע הפלסטיק, תנו לו
סידרתי את הבית, הכנתי לכל אחד מהילדים פיג'מה מקופלת עם טיטול תואם, שטפתי בקבוקים והצבתי במיקומים בולטים מוצצים רזרביים. בנקודות אסטרטגיות בבית פיזרתי טיפים והנחיות למצבים מסוכנים בהם השמרטפים עשויים ליפול – "אחרי ההחתלה יש לכבות את האור ולהרדים את ניצן רק עם האור של מסך המחשב", כתבתי בגדול על דף שהנחתי ליד מיטת התינוק, ו"אם נבו מבקש לישון עם אופנוע הפלסטיק שלו במיטה, יש לאפשר לו" על דף שהשארתי בחדר של הגדול.
אחרי שיצאתי מהבית, נזכרתי שלא אמרתי להם לא להכניס בלילה את החתול – הוא מיילל חזק ומעיר את הבנים. כשאני מדדה על עקבים לכיוון הטרמפ שלי, סימסתי לאחותי את המסר החשוב. "יהיה בסדר, תיהני", היא כתבה לי ביובש.
וכן, נהניתי. נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. בדקות הראשונות של החתונה עוד הייתי קבורה בסמארטפון, מנסה לדלות פרטים על ההשכבות ("נבו אכל את הביצה? אהה, רק חצי? והוא שיחק יפה במקלחת? ניצן בכה? לא? זכרת למרוח לו הרבה קרם לפני השינה?") ומריצה בדמיון כל אחד משני הצאצאים הזערוריים שלי כשהוא מייבב בייסורי הרדמה קשים מתוך הבנה פנימית עמוקה שאמא נלקחה ממנו לתמיד. אבל מנת פתיחה של חזה אווז מעושן על מצע לחם קלוי עם נבטים וריבת משמש, כמו גם שתי כוסות קייפירינייה התחילו לטשטש את דמותם של יקיריי, וכשנקראנו להתאסף לקראת החופה היוו שלושת הגברים שמרכיבים את המשפחה הגרעינית שלי לא יותר מזיכרון רחוק.
ואחר כך הכל היה טוב. השמחה שלי בשביל החתן והכלה הייתה זכה ונטולת הסחות דעת, וככה גם ההסתערות על רחבת הריקודים בלוויית חברותי הטובות ביותר מילדות. כשריחפתי לי קלילה לצלילי המוסיקה (בכפכפים שהבאתי איתי מבעוד מועד) חלפו מסביבי מפעם לפעם הורים כפופי גב שהשתרכו אחרי ילדים קטנים ובלתי מרוצים. ואילו אני הייתי חופשיה.
הייתי חופשיה מבטן ההיריון, שכבר בערך שנתיים אני סוחבת איתי לכל חתונה שאני הולכת אליה. הייתי חופשיה מהאיסור לשתות אלכוהול. לא היו לי רגליים כואבות, לא היה לי תינוק על הידיים וגם לא אחד שצריך להשגיח עליו בזווית העין. הייתי חופשיה לגמרי, לבד עם הגוף שלי, בלי תוספות. הייתי מאושרת בשביל אפרת, והייתי מאושרת בשביל עצמי.
איזה כיף שהגיעה עונת החתונות!
בשיא הערב, תוך כדי שאני דוהרת בטירוף בפעם הראשונה בחיי לצלילי גאנגאם סטייל (כשזה יצא הייתי בחודש שביעי, זה היה מסוכן מדי לדהור ככה), קלטתי את זה: כמה פאתטי, נהייתי מהמבוגרים האלה שחתונות הן המסיבות הפרועות של החיים שלהם. מה לעשות, איזו עוד יציאה מהבית הייתה מצדיקה שאבקש מאנשים אחרים לקום בלילה לנבו ולניצן במקומי? בנוסף, אם לא היה מדובר בחתונה של חברה טובה, אין בילוי שהייתי מעדיפה על פני כמה שעות שינה טובות. ולכן, מלבד חתונות של אנשים ממש קרובים – אני לא יוצאת בערבים מהבית. איזה כיף שהגיעה עונת החתונות.
בחודש הקרוב יש לי עוד שתיים כאלה, ובשתיהן הילדים לא שלי לא עומדים להשתתף. גם לחתונה של הדודה שלהם, גיסתי וחברתי הטובה, שנישאת במזל טוב ובשעה טובה לבחיר ליבה (וליבנו), הם לא עתידים להופיע. למרות הזעזוע הרב של המשפחה, טל ואני החלטנו שאנחנו מוותרים על שלושת רגעי הנחת בהם הזאטוטים לבושי הלבן שלנו יסחטו מחמאות מהדודים – ובעיקר על ארבע השעות שיגיעו אחר כך, בהן הם יהיו אומללים מפאת המוזיקה החזקה, מוטרפים בגלל האינטנסיביות של האורות וגמורים עקב השעה המאוחרת. צריך לזכור ששניהם עדיין ממש תינוקות.
ואני גם מוסיפה ואומרת, ללא התנצלות: גם לי אין עניין להיות אומללה, מוטרפת וגמורה באירוע בו אני רוצה לשמוח וליהנות. רוצה ליהנות מארוחה טובה ולא לדלות בידיים חצאי עגבניות שרי מתוך הסלט בשביל הילד, רוצה ליהנות משיחה טובה ולא לרדוף אחריו מתחת לשולחן, רוצה ליהנות ממיקום טוב מול החופה ולא לקפוץ עם המנשא מסביב כדי להרדים את התינוק. וכן, חלק מההורים אולי יהיו המומים לשמוע, אבל יש מצבים בהם הילדים מפריעים לי ליהנות. כזו מין מוזרה אני.
בסוף החתונה של אפרת אני מתכופפת מתחת לשולחן רק כדי להרים את סנדלי העקב שלי, ובדרך לחניה אני אוספת בכפייתיות שרשראות הוואי, בלונים בצורות של חיות ומשקפיים מהבהבים, להביא לבנים. מחר, כשהם יקומו, אני אשלוף בעיניים טרוטות את ההפתעות ואשמח אותם. אוי, איך שהם יתלהבו! כמה כיף להם שאמא נסעה לחתונה.