מאז החודש השביעי להיריון כבר תכננתי איך אבשר לחברים בפייסבוק על הלידה. הרעיון המועדף עלי היה לפרסם תמונה של ארבעתנו – שלי, של טל, של נבו ושל התינוק החדש בן יומו, ולצרף את הכיתוב "מישהו רוצה תינוק? יש לנו אחד ספייר". הנחתי שיהיו כמה אנשים שלא ימצאו את זה מצחיק ואפילו יזדעזעו, ולא תמיד יש לי כוח לזעזע כל הזמן, אז החלטתי לרדת מזה. בסוף בחרתי בתמונה של ניצן צורח על המאזניים, עם הכיתוב הסולידי "Here we go again". הנה זה מתחיל. שוב.
"הסתובבתי במסדרונות בית החולים כאילו המקום שייך לי"
כשאת יולדת פעמיים בפחות משנה וחצי, את מצפה שיהיה לזה איזה יתרון. "הלידה השנייה שלי צפויה להיות מהירה וקלה הרבה יותר, נכון?" שאלתי בתקווה את המיילדת שהגישה לי חלוק בית חולים והובילה אותי אל חדר הלידה כשהרגע הגיע. "המעברים שם בטח עוד לא הספיקו להתכווץ לגמרי, והתינוק פשוט יחליק החוצה", ניסיתי לעודד את עצמי.
אבל האחות גילתה אדישות, ונדמה שלא התרשמה כלל מהניסיון העשיר שלי בלידות. אני הסתובבתי במסדרונות כמו טווסה, כאילו בית החולים שייך לי, כשאני מפגינה התמצאות בהליכי הלידה ("את יכולה בבקשה להביא לי כלי מהארון ההוא, אני צריכה להקיא") והיכרות עם הנהלים ("טל אתה בינתיים תביא מדבקות מהמיון למטה"), וכשהסגל התעקש ליידע אותי באיזה עניין, הנהנתי בידענות והוספתי בגאוותנות "כן אני יודעת, פשוט ילדתי ממש לא מזמן". באופן מפתיע, נדמה שאף אחד לא התעניין בסיפור הפנומנלי שלי; לכו תדעו, מסתבר שבבית חולים נהריה אישה שחוזרת ללידה שניה אחרי שנה ושלושה חודשים היא לא תופעה כל כך חריגה.
לא פחדתי לקראת הלידה השנייה. כן פחדתי ממה שיקרה אחריה. אומרים שאצל כל יולדת קיים מנגנון הישרדותי שגורם למוח להדחיק את טראומת הלידה, והוא זה שמאפשר לנו הנשים להמשיך ללדת למרות החוויה הזוועתית שעברנו, שכל אדם שפוי היה נמנע מלחוות אותה שוב. אצלי עבר כל כך מעט זמן, שהייתי אמורה לזכור משהו; ובכל זאת, לא חששתי מהצירים, ממעבר התינוק בתעלת הלידה או מכאבי ההחלמה. בפעם השנייה שלי כבר ידעתי שהסבל מהצירים ייגמר תוך כמה שעות, אבל התינוק יישאר – והעבודה הקשה שהוא יביא אתו תהיה לא פעם מכאיבה הרבה יותר.
"בית חולים? אחלה מקום להעביר בו את הזמן"
אלא שרגע לפני שחזרתי הביתה עם כמעט תאומים, יצרה עבורי יד נעלמה שבוע אחרון של חופש כפוי. עברתי ניתוח קיסרי חירום שהאריך את האשפוז שלי לחמישה ימים, וגם שחרורו של ניצן הקטן עוכב בעקבות צהבת. במקום לקבל תוך כמה שעות לידיים תינוק זערורי שתלוי רק בי ולחזור תוך שלושה ימים לתפקוד מלא פלוס שניים, קיבלתי שבוע שלם פטור.
בתי חולים - אם מוציאים מהמשוואה מחלות, מכאובים ודאגות – הם דווקא מקום נחמד להעביר בו את הזמן. במקרה שלי האלטרנטיבה הייתה לג'נגל בבית בין תינוק בן יום לתינוק בן שנה, ופתאום שלוש ארוחות ביום, שירותים צמודים, זמן בטלה לקריאה במיטה ושנת לילה שקטה של שש שעות נראו כמו עסקה די שווה. אז נכון, לא יכולתי לקום, לשכב, ללכת, לצחוק או להשתעל בלי להרגיש כאילו כל האיברים הפנימיים שלי עומדים להתפקע – אבל מה זה לעומת קפיצות על הכדור בחמש בבוקר עם תינוק צורח שהתעורר מהצרחות של התינוק השני? לחיצה אחת על הכפתור שליד המיטה שלי, והאחות תביא לי אופטלגין נוזלי או זריקה נפלאה של וולטרן ישר לתוך מחזור הדם. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
אלא שהימים עברו, הצהבת שכחה, והאיברים הפנימיים התחילו להתאחות. די, נהנינו מספיק, הגיע הזמן ללכת הביתה ולהתחיל בחיים האמיתיים. לאחר שיחת השחרור וקבלת כל המסמכים, הפשטתי את ניצן והלבשתי אותו בעדינות בבגדים שהבאתי לו מהבית. לפני שיצאנו בדקתי שלא שכחנו כלום – בקבוק מוכן לדרך, בלון עם הליום במתנה לנבו, שקית עם דוגמיות מתנה וגם נשימה עמוקה, סבלנות ואורך רוח לשנתיים הבאות. תשעה חודשים היו לי להתכונן לשנתיים האלה, שבטח יביאו איתן הרבה קושי, תסכול, מאמץ ועייפות, אבל כנראה שגם לא מעט רגעים של סיפוק וצחוק. כן, נראה שאני מוכנה לגמרי - קדימה ברעל, הנה אנחנו מתחילים שוב.
>> בפעם הקודמת: ילדתי רק לפני כמה חודשים, איך אני שוב בהריון?
עוד בתשעה חודשים:
>> לידה בשידור חי: "עולם, אישתי יולדת!"
>> "עכשיו אני רואה שאת ג'ינג'ית אמיתית": על הערות חסרות טקט שרופאים אומרים
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים