הבימה קטנה עליו
"סיימתי - לישון!" הוא מודיע לי (במבטא התינוקי שלו, כשכל מילה מבוטאת במודגש בפני עצמה עם השהייה קטנה לפני המילה הבאה) בארבע וחצי בבוקר, למרות שאני מנסה לטעון בפניו שעוד לילה. "לא - קר - לי", הוא משליך מעליו את הסווטשירט שאני מנסה להלביש לו בבוקר לפני היציאה לגן. "לאכול - משהו - אחר - לפני", הוא מזכיר לי – ולעצמו – אחרי שהוא מבקש דני לארוחת הערב. והאהוב עליי – "למה? למה, אמא?" שהוא מפנה אליי באופן אישי, כמבקש ממני ורק ממני תשובה לכל שאלות העולם. "סתם", אני עונה לו לפעמים, כשאין באמת תשובה לשאלה שלו. "בלי סיבה". "בלי - סיבה", הוא חוזר אחרי.
אבל הכי אני אוהבת את העובדה שהוא פרפורמר קטן. אנחנו ממחיזים את הסיפור על רון שקיבל מכה בברך, מהספר של דבורה עומר "מגדל של קוביות בניתי", ונבו, שמגלם את רון, בא להראות לי, שמגלמת את האמא, את הפצע שלו בברך. בפעם הראשונה שהעלינו את המופע, בפני קהל מצומצם של אחיו הקטן ניצן ופז החתול, חשבתי שהוא עומד לפרוץ בבכי. הוא ניגש אלי כשהוא אוחז בברך שלו ועטה פרצוף כל כך מיוסר, עד ששקלתי לבטל את המשך ההצגה. אבל לא, הוא פשוט שיחק; ברגע שמילאתי את תפקידי בסצנה, הכולל טיפול בפצע באמצעים מודרניים כמו יוד, ההבעה הכאובה התחלפה חיש בחיוך ענקי ובהכרזה "עוד - פעם!".
הילד גאון! הוא מבדיל בין קקי של עיזים לקקי של פרות
שיא השיאים של האושר, מבחינתי, היה בשבת שעברה. חזרנו מביקור בפינת חי יפה, בה ליטפנו ארנבות וראינו איילים. צעדנו עייפים ושותקים בדרך אל האוטו, או יותר נכון אני צעדתי ונבו הידק את הרגליים שלו סביב המותניים שלי, ופתאם: "אני - אוהב - חיות".
אני כלל וכלל לא אוהבת חיות, ובכל זאת כמעט שנשרתי על הארץ מרוב התרגשות נוכח ההצהרה האחרונה, וטוב שלא, כי היא הייתה די מכוסה בקקי של עיזים (שאגב, הבן שלי יודע להבדיל בינו לבין קקי של פרות, וזה גם כן די מרגש בעיני. חינוך חקלאי). זו הייתה הפעם הראשונה שנבו הביע באופן עצמאי לחלוטין, מבלי לחזור על משהו שאנחנו אמרנו או לענות על שאלה, רעיון שהוא גם מופשט, גם מקורי – וגם מתאר את מי שהוא; וזה היה הדבר הכי יפה שהוא אמר בחיים, אפילו יותר יפה מ"אמא - אני - אוהב - אותך".
כן, תקנאו-תקנאו, הוא אמר לי את ה-L וורד. זה קרה כבר לפני כמה שבועות טובים, עוד בתקופת הקפד-ראשו, ולכן זה נשמע יותר כמו "אב - תך". אבל הבנתי למה הוא התכוון, בעיקר כי קצת חטאתי בהולכת העד. עברו עוד כמה פעמים עד שזכיתי לשמוע את זה נקי, מכל הלב: בפעם הראשונה אמרתי לו להגיד, בפעם השנייה אמרתי לו בעצמי והוא החזיר לי, ויום אחד סתם עשיתי איתו כיופים ופרצופים בארוחת הערב, וכשהוא התגלגל מצחוק ושאלתי "אמא מצחיקה?", הופתעתי לשמוע כתשובה את המילים "אב - תך" - בהקשר לגמרי רלוונטי אבל הכי עצמאי ומחמיא שיש.
זה חלום שהתגשם
ואפשר גם לנצל את מאגרי המידע שלו לצרכים אישיים! "נבו, איך קוראים לאבא של יובל מהגן, זה שמתקן מחשבים?", אני שואלת אותו, ושמחה שהוא עונה לי בביטחון "אסף", וחוסך לי לפנות בגמגום לאיש הזר כדי לבקש ממנו שירות. מצד שני, צריך להיזהר: אחרי שיום אחד שמעתי אותו מלחש לעצמו שוב ושוב צמד מילים בלתי מזוהה, וכשהקשבתי טוב זיהיתי את ה"כסשלרבק" המתנגן, הבנתי שאנחנו צריכים להתחיל להפנים שלכותל יש אזניים. זה קצת מלחיץ: ביתנו הוא מבצרנו, ואנחנו נוטים לטנף בין כתליו ללא מחשבה תחילה. ועכשיו יש לנו אויב מבית, או יותר נכון חפרפרת תמימה וחמודה שעשויה להסגיר לאויב מידע וללא כוונת זדון להפוך אותנו למאוד-מאוד נבוכים. אז מה, מעכשיו נפסיק לגמרי לדבר על אנשים? פחחח. הפתרון הוא פשוט להתחיל לשים לב מה אומרים ליד הילד, שלא יספר אחר כך בגן שאמרתי שאמא של יובל נודניקית ושאבא שלה הרס לי את המחשב וגם לקח על זה מחיר מופקע.
ומה עם ניצן? הוא כבר יודע להגיד ביי ביי וגם אבא ואמא, אבל לא תמיד בהקשרים הנכונים. יש לו עוד הרבה מה ללמוד בתחום הביטוי האישי, אבל אני אחכה בסבלות עד שגם הוא יגיע לשם. משום מה, למרות שזו תהיה פעם שנייה בשבילי, אני יודעת שגם איתו זה יהיה שווה את הציפיות.
>> בפעם הקודמת: למה לא כולן עושות שלושה ילדים בשלוש שנים?
>> לכל הטורים של כמעט תאומים