אני בת 35, נשואה ויש לי ארבעה ילדים, בני 11, 8, 3 חצי, ושנה וחצי. אני סובלת מדיכאון לאחר לידה. עליתי לישראל מצרפת בגיל 18 ושלוש שנים אחר כך פגשתי את בעלי. למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי והתחלתי לעבוד כיועצת חינוכית בתיכון.
בגיל 24 ילדתי את הילד הראשון. החיים התנהלו מצויין והיינו מאוד מאושרים. כשהבכור היה בן שנתיים וחצי נכנסתי להריון שני ובמקביל בעלי, משרת בקבע, קיבל הצעה לעבור לבקעת הירדן במסגרת השירות. הוא יצא לקורס ממושך ואני הייתי כבר בחודשי הריון מתקדמים. ואז החלה הלידה השנייה והכל השתבש. זאת היתה לידה מאוד טראומטית במהלכה הגוף שלי נכנס לסטרס.
לאחר מספר ימים חזרתי לבית ריק בבקעת הירדן, שם לא הכרתי איש. בעלי היה בקורס, המשפחה בצרפת ואני אחרי הטראומה של הלידה, עם תינוק שרק נולד וילד בן שלוש. הייתי לבד. נכנסתי לדיכאון. מתוך תחושת בדידות מאוד קשה, מצבי הלך והדרדר. אילצתי את עצמי לתפקד. שרתי לילדים, הכנתי אוכל וטיפלתי בבית. כלפי חוץ הייתי בתפקוד מלא אבל בפנים הייתי מרוסקת. הילדים היו הולכים כל ערב לישון ואני הולכת לבכות. זה היה הלו"ז.
נהגתי ברכב רק בנוכחות הילדים. פחדתי לנהוג לבד כדי לא לפגוע בעצמי. כדי למנוע מעצמי מלהיכנס בקיר. רציתי רק שהכאב ייגמר. שלושה חודשים אחרי הלידה פניתי ביוזמתי לפסיכולוגית שהפנתה אותי לפסיכיאטר אבל לא הסכמתי לקחת תרופות בגלל שחששתי מתופעות הלוואי. ומי יטפל בילדים? רק אחרי שבעלי סיים את הקורס וחזר הביתה התחלתי טיפול תרופתי משולב בטיפול רגשי ולאחר חצי שנה יצאתי מזה.
אבל אף אחד לא עיבד איתי את הטראומה של הלידה, ולכן בעצם נשארתי עם סוג של פוסט-טראומה. כשנכנסתי להיריון השלישי עברנו למודיעין. בחודש החמישי להריון אמרו לי שלעובר שלי יש מום רציני. התחלתי בסדרת בדיקות מקיפה ובמקביל הרגשתי שאני שוב הולכת ושוקעת לתוך דיכאון. הרופאים הכינו אותי לכך שהתינוק צפוי להיות חולה מאוד, שיאושפז ממושכות, שצפויים לו ניתוחים מיד אחרי הלידה. התחלתי לחיות שוב בתסריטי אימה. לא הצלחתי להפיק אף מחשבה חיובית, הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט.
ואז נולד הילד השלישי בניתוח קיסרי מתוכנן. מספר שבועות לפני הלידה עדיין ראו את המום. אבל אז הוא נולד והוא היה בריא. זאת היתה אבחנה שגויה והייתי כל כך מופתעת מזה שהוא נולד בריא שמיד עבר לי הדיכאון. החיים חזרו למסלולם. התחלתי לעבוד כיועצת חינוכית בתיכון, הכרנו הרבה אנשים, פתאום היו לי חברים.
בקבוצת סיכון
נכנסתי להריון רביעי, מתוכנן, כי רציתי חוויה מתקנת. רצינו שהפעם, ובניגוד לשתי הלידות הקודמות, אחווה היריון ולידה רגילים. בדיעבד אני מבינה שהייתי בקבוצת סיכון ולכן הייתי צריכה לקחת טיפול מונע עוד לפני ההיריון או בתחילת ההיריון. כבר הבנתי שאצלי יש שינויים הורמונליים שמזרזים תהליכים של דיכאון. אבל הייתי בטוחה שהפעם אני חזקה ויכולה להתגבר לבד.
ואז ילדתי. בפעם הראשונה שמו לי את התינוק על הבטן אחרי הלידה יכולתי לגעת בו ולהחזיק אותו. למעשה הייתי אמורה להיות הכי קרובה לתינוק הזה. אבל הוא נולד וישר ישר הבנתי שמשהו לא טוב קורה. פחדתי להיות איתו לבד. ממש נכנסתי להיסטריה. פחדתי ממנו. נכנסתי לדיכאון הכי קשה שהיה לי.
לא רציתי לקום מהמיטה, לא להתקלח, לא לדבר עם אף אחד. התינוק היה על הידיים שלי כל היום. אמרו לי "איזה יופי. את מטפלת נפלא בתינוק". אבל בעצם זה היה רק בגלל שלא היה לי כוח לקום מהספה. כשהוא היה בן שלושה שבועות פניתי ביוזמתי לפסיכיאטר כי החלו מחשבות אובדניות אופרטיביות.
הכאב הנפשי התבטא בכאב פיזי. כל צעד היה כרוך במאמץ ובכאבים בגוף. לקום. לצחצח שיניים. להתלבש. לדבר עם הילדים. הייתי צריכה להתאמץ מאוד ולתכנן ארוכות כדי לעשות את הפעולה הפיזית הכי פשוטה. הרגשתי שאני בקרוסלה שמסתובבת מהר ואני לא מצליחה לעצור אותה או להאט את הקצב. שקצב החיים גבוה ואני לא מצליחה לעכל את זה.
בעלי היה חוזר מהעבודה בערב ומטפל בילדים. מנקה, עושה כביסות, קניות ומכין אוכל. הייתי מסתכלת עליו ולא מסוגלת לקום ולעזור. היו לי המון רגשות אשם על זה שהוא עושה הכל ואני לא עושה כלום. בפעמים הקודמות תפקדתי על אוטומט אבל הפעם גם זה לא עבד.
כשהתינוק שלי כבר היה בן שמונה חודשים. קיבלתי תרופה חדשה ולאחר זמן קצר. חל שינוי. פתאום הבנתי שאני מתגעגעת לתינוק שלי, למרות שהוא היה לידי כל הזמן. הבנתי בפעם הראשונה שאני אוהבת אותו. שאני אוהבת את הילדים שלי. ואז, בוקר אחד, אני מתעוררת, פוקחת עיניים ואני מתחילה לנשום. לנשום מחדש. מרגישה שיש לי אוויר בריאות. שאני מתעוררת מסיוט. ואני מכירה את עצמי. זאת אני. תחושה של "אני נושמת אני נושמת. חזר לי האוויר". אני זוכרת את היום הזה. התנגן שיר ברדיו ופתאום שמעתי אותו. התחלתי לשיר. ואז התחלתי לבכות כי התרגשתי מזה ששמעתי שיר והתחברתי אליו. התחברתי סוף סוף למשהו. אני מסוגלת אפילו לשיר.
התחלתי לחיות מחדש. הבנתי שכל התהליך חיזק מאוד את הקשר שלי עם הילדים. עם בעלי שהוא אבא, בעל ואדם נפלא. הוא העוגן שלי ושל הבית. בכל תקופת הדיכאון לא האמנתי שישנה עוד אמא בעולם שמרגישה כמוני. הרגשתי שאני מפלצת שאני לא מודה על בעל, שהוא העוגן שלי, וילדים בריאים ואהובים.
כשהתחלתי להרגיש יותר טוב וחזרו לי קצת האנרגיות, עשיתי חיפוש ומצאתי את עמותת "אמא יקרה" באינטרנט. יצרתי קשר עם אמהות אחרות והבנתי שאני שורדת. הבנתי שהצלחתי לשרוד ואני חייבת להתחבר לעמותה כדי לעזור לאמא אחרת. כדי שתדע שאפשר לשרוד. שהיא לא לבד. שתחושת הבדידות היא לא מפלצת.
היום יש לי תחושת שליחות. אני רוצה לעזור עכשיו לאימהות אחרות, והן רבות. מדובר בתופעה מאוד שכיחה. אחת מכל 10 נשים חוות דיכאון במהלך ההיריון ולאחר הלידה. מרבית הנשים לא מאובחנות ולא מטופלות. פתחנו השבוע בגיוס המונים להקמת מרכז יום ייחודי, ראשון מסוגו בארץ, שיהווה בית חם ועוטף. במרכז יפתחו קבוצות תמיכה לנשים החוות קושי רגשי בזמן אמת, הן תוכלנה להגיע למרכז עם התינוק, לקבל ארוחת בוקר מזינה, להשתתף בקבוצת תמיכה בהנחיית אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש, לקחת חלק בסדנאות שונות ומגוונות. בכל שעות פעילות המרכז יפעלו שירותי שמרטפות.
העמותה שואפת להקים חמישה מרכזים לפי אותו המודל בכל רחבי הארץ.
רוצים לתרום לקמפיין? לחצו כאן