בעוד שיש נשים שמתארות את הלידה כאחד מרגעי השיא בחייהן, יש נשים שרק המחשבה על הריון ולידה נוספים היא קשה מנשוא עבורן, לעיתים אף בלתי אפשרית.
נשים רבות חוות טראומה במהלך הלידה, שממשיכה ללוות אותן גם הרבה אחריה. התופעה הזו, שלא תמיד דיברו עליה, תופסת היום מקום נכבד גם בבתי החולים, שהבינו כי הם צריכים לתת מענה טיפולי לנשים שחוו לידה טראומתית. הכתבה שלפניכם מנסה לשפוך קצת אור על התופעה ומעבר לכך, ליידע אותך שאת ממש לא לבד: יש טיפול ואסור לך להסס אפילו לרגע לבקש עזרה.
לא כל לידה קשה תהפוך לטראומה
הפלה בשבוע מתקדם, טרגדיה של עובר שנפטר בחדר הלידה, גילוי של מום שלא היה ידוע להורים ואפילו "סתם" ניתוח קיסרי לא מתוכנן או לידה קשה פיזית – כולם משאירים חותם על האישה, וכולם מקשים עליה לחזור למסלול, שלא לדבר על לתכנן הריון נוסף.
"חשוב לציין שלא כל לידה קשה יוצרת טראומה", אומרת ד"ר ג'ודית ריידמן- הלפר, פסיכיאטרית ומנהלת מרפאת "חווה" בבית החולים שיבא. "יש רמות שונות של חרדה. נשים עם אופי רגיש וחרדתי או נשים שסובלות מהפרעות חרדה או הפרעות נפשיות אחרות, עלולות להגיב ללידה לא טובה בצורה קשה יותר, ונמצאות בסיכון לפתח פוסט טראומה. גם נשים צעירות מאוד, במיוחד בלידה ראשונה, שמגיעות ללא מערכת תמיכה מתאימה נמצאות בסיכון לפתח תגובה קשה ללידה לא טובה".
ד"ר ריידמן-הלפר מציינת כי יש רמות שונות של חרדה, ונשים עם אופי רגיש וחרדתי יותר יכולות לחוות את הלידה הקשה כקטסטרופלית. "גם נשים צעירות מאוד, כמו גם כאלו שמגיעות ללידה ללא מערכת תמיכה מתאימה, נמצאות בסיכון מוגבר לפתח תגובה קשה ולא מסתגלת ללידה שלא הולכת כמתוכנן".
ההשפעה של לידה קשה מרחיקת לכת, מסבירה ד"ר ריידמן-הלפר, ומתפרשת הרבה מעבר לפחד מההריון הבא. "אחרי לידה קשה, המטרה המיידית שלנו היא למנוע מהמצב להסלים, ולהידרדר להפרעות של חרדה ודיכאון.
חשוב מאוד לעבד ולעכל את החוויה הקשה, כדי שהאישה לא תסבול מסימפטומים של פוסט טראומה: האישה יכולה לחוות זכרונות קשים, פלאשבקים, הפרעות שינה והימנעויות, כולל מדברים יומיומיים פשוטים. עיבוד הטראומה זה משהו שאפשר לעשות רק במסגרת טיפולית, המוח שלנו לא מסוגל לעכל את הדברים האלה לבד, והסימפטומים האלו הם הדרך שלו לנסות להתמודד, בדרך מאוד לא מסודרת ולא יעילה".
סובלת מטראומה? טפלי בכך עוד לפני ההריון הבא
אי טיפול בטראומה יכול להוות בעיה לאם, אך גם לעובר, אם החליטה האישה להיכנס שוב להריון. "ללא טיפול הולם, גם מה שהצליחה להדחיק ולהתעלם ממנו יצוף ויאמלל אותה ועלול אפילו להשפיע על העובר שלה, לפגוע בגדילה וברווחה שלו בעתיד", אומרת ד"ר ריידמן – הלפר. "לכן כל המטרה בתכניות טיפול בנשים הרות או לקראת הריון אחרי לידות קשות בעבר היא לאפשר עיבוד של החוויה, כדי שתגיע ללידה הבאה לא מתוך חרדה ופחד, ותוכל לעבור הריון תקין ובריא".
אז איך מטפלים בנושא הכל כך טעון הזה? ד"ר ריידמן -הלפר מסבירה: "אחרי חוויה קשה כזו האמון בעולם ובמערכת הרפואית מתערער, וחייבים לבנות לה את האמון מחדש. אנחנו מסבירים לאישה שהעולם הוא לא מקום מסוכן, אלא שקרה לה משהו יוצא דופן, ושאין סיבה שיקרה שוב.
אנחנו מלמדים את הנשים לשלוט במחשבה ובזיכרון, ולא להפך. אנחנו עוזרים לבנות סיפור, נראטיב מסודר ומאורגן שיאפשר להן להכיל את החוויה שקרתה, להבין מה קרה בלידה, ליצור קו עלילה של מה שקרה להן שיוכלו לספר בלי להתפרק, כמו שהן חוששות שיקרה, את אותה לידה קשה. לאט לאט הן מבינות שלהיזכר לא מסכן אותן. לאנשים שעברו טראומה יש נטייה להימנע מכל מה שמזכיר את הטראומה, ורק בעזרת טיפול ושיתוף היא יכולה לגעת בזה".
עוד היא מוסיפה כי החשיבות של טיפול ופתרון של חוויות קשות הוא לא רק למען הרווחה הנפשית של האישה ואיכות חיה – ויכול להיות לו אפקט פיזי ממשי: "להימנעות ולחוסר הטיפול עלול להיות מחיר כבד. אישה לא מטופלת שתגיע ללדת עלולה לחוות חרדה ברמות מאוד גבוהות, לפעמים עם ביטויים פיזיים לא פשוטים עד כדי קושי לשתף פעולה עם הצוות בחדר הלידה ושיבוש המהלך התקין שלה. לכן, לפנות לעזרה ולטפל בחוויה טראומטית מהווה תקווה לחוות חוויה מתקנת בהיריון ובלידה הבאים".
חזרה למקום האירוע: ביקור בבית החולים במהלך הטיפול
דינה אייל, עובדת סוציאלית של שירותי בריאות כללית במחוז חיפה, מחדדת עוד יותר את הקשר בין הנפש הפגועה לתפקוד הפיזי של הגוף בלידה. "חששות לפני לידה, אפילו אם זו לידה חוזרת, הם טבעיים, אבל יש נשים שממש מפתחות פוסט טראומה, וצריך לטפל בהן בהתאם. אנחנו מקרבים את הנשים בתהליך הדרגתי לליבת הבעיה, באמצעות שחזור הטראומה ופירוקה באיטיות, ולפעמים אפילו באמצעות ביקור ניטרלי בבית החולים שבו ילדה או בבית חולים אחר".
על הקשר בין הצלקות הנפשיות מחדר הלידה להריון הבא אפשר ללמוד גם מהמקרה הבא, שמתארת דינה: "רק בשבוע שעבר אישפזו כאן בבית החולים אישה, בצעד יוצא דופן, כי היא ממש פיתחה תסמינים פיזיים של לחץ דם גבוה וחרדה. מהר מאוד גילינו שבאותם ימים היא הגיע לשבוע 33, שבו איבדה את העובר הקודם שלה, וסביב היום המדוייק היא פשוט נכנסה לחרדה איומה שזה יקרה שוב. אחרי שעבר היום הגורלי, היא חזרה למסלול, כמובן עם הרבה עזרה ושיחות. כמובן שזה מקרה קיצוני ושבדרך כלל אין צורך באשפוז, אבל זו דוגמא טובה לקשר שבין הטראומות מההריונות הקודמים להריון הנוכחי אצל נשים כאלה".
"אם לא מדובר בטראומה קשה, שנזקקת לטיפול מעמיק, אנחנו מציעים לנשים לעבד את החוויה במסגרת סדנאות הכנה ללידה", אומרת שוש צ'רניקובסקי, מקדמת הבריאות הארצית של קופת חולים מאוחדת. "לנשים שעברו לידות לא קלות, בין אם בגלל הלידה עצמה או בגלל תוצאות עגומות שלה, אנחנו ממליצים להצטרף לסדנא כזו, שהיא כמעט כמו סדנא טיפולית או קבוצת תמיכה, ופחות קורס שעוסק רק בהעברת ידע. אנחנו מאמינים גם בביקור בחדר לידה, ומקפידים שהסיור לא יהיה המפגש האחרון, אלא שיהיו עוד מפגשים שבהם יעבדו את החוויה, אם המפגש המחודש עם המקום שבו ילדו או מקום דומה לו עוררה אצלן כאבים רדומים".
"כשהציעו לי עזרה נעלבתי, היום אני מבינה שזה הציל אותי"
ק' עברה חוויה איומה בחדר הלידה כשילדה את בתה הבכורה. הלידה עצמה הייתה סטנדרטית, אולם המפגש הראשוני עם הילדה היכה אותה ואת בן זוגה בתדהמה. "למרות שנבדקתי במהלך ההריון אצל רופא בכיר, מנהל מחלקה, ושמענו שלילדה אין מומים והכל בסדר, התברר לנו בחדר הלידה שהיא עם חיך שסוע, וכמה דקות אחר כך התגלה גם מום בלב. אני לא חושבת שאפשר לתאר את ההלם שלנו, כשאת מגיעה ללדת ילד בריא ומגלה כאלה דברים".
ק' מספרת כי בהתחלה כלל לא ידעה כיצד לעכל את המצב. "לקח לי כמה שעות, אבל כשראיתי אותה הרגשתי חיבור, וידעתי שנילחם עליה. למזלנו, הייתה עובדת סוציאלית, שליוותה אותנו בבית החולים אחרי הטראומה שקיבלנו בחדר הלידה.
כשהשתחררנו היא הציעה לנו להמשיך להיעזר בה, אבל הרגשנו שאנחנו צריכים קצת זמן לבד, לעכל. כשהציעו לי עזרה נעלבתי, כאילו שהיא חושבת שאני לא מסוגלת להתמודד עם הבת שלי. רק עם הזמן הבנו שאנחנו נשחקים, שהכוחות שלנו נגמרים, ושאנחנו צריכים עזרה לעבד את מה שעברנו. פנינו לעזרה של עובדת סוציאלית של העירייה, ובמשך חצי שנה קיבלנו טיפול מדי שבוע, שתוגבר במקרי הצורך בשיחות טלפון עם המטפלת שלנו".
אחרי החוויה הטראומאתית החליטה ק' שהיא לא מסוגלת לחשוב על ילד נוסף. "לפני הלידה של הבת הבכורה, חשבתי על שני ילדים צמודים יחסית, אבל עם כל ההתמודדות איתה, הניתוחים ובעיות האכילה, רציתי להיות כל כולי איתה. מאוד חששנו שיקרה לנו דבר כזה שוב. הטיפול הנפשי שקיבלנו התמקד בעיקר ברמה הזוגית. אני כל הזמן האשמתי את עצמי, ניסיתי למצוא סיבות, ולקח לי הרבה זמן להגיע לשלב של קבלה והפנמה, ולהבין שאנחנו צריכים עזרה. בזכות הטיפול לא רק שהיינו מסוגלים להחליט על עוד הריון, היינו צריכים להציל את הזוגיות. אם לא הטיפול, בחיים לא היינו מצליחים להשתקם ולחזק את עצמנו כזוג, ולהבין שאנחנו חזקים מספיק כדי להתמודד עם הריון נוסף".
הלידה הייתה עבורי סוג של אונס: סיפור הלידה של אורי