"בארצות הברית העובד הוא בחסדי המעסיק, אם את עובדת בחברה פחות משנה – את מקבלת רק שישה שבועות חופשה", מספרת שרון פיינשטיין רוזנבלום, שחיה עם משפחתה במינסוטה. את בנה הבכור ילדה שרון באמריקה, וקיבלה שמונה שבועות חופשה – רק בזכות העובדה שנולד בניתוח קיסרי. עבור אישה בישראל זה נחשב מעט מאוד, קצת יותר מחצי מחופשת לידה ישראלית. "זה היה מאוד מבאס לחזור לעבודה אחרי זמן קצר כל כך, אבל לא כל כך נורא כמו שציפיתי שזה יהיה", היא משחזרת. "מכרים שלי מישראל לא האמינו איך אני עושה את זה. חברות אמריקאיות שלי שעובדות הביעו מעט אמפטיה, כי המצב מוכר להן, וחברות אמריקאיות שלא עובדות ריחמו עליי, וזה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה".
עדי נזרי, גננת תינוקות מיקנעם, חזרה לעבודתה בגן המשפחתי אחרי שישה שבועות בכל אחת משתי חופשות הלידה שלה – ומרצונה המלא. "לא הייתי מסוגלת לשבת יותר בבית, השתעממתי מאוד. כמעט התחרפנתי", היא משחזרת. עדי לקחה איתה את נוי, בתה הגדולה, ובהמשך את מתן הצעיר, ובגיל חודש וחצי שילבה אותם בתינוקייה – אותה היא מנהלת. "חזרתי לעבוד במשרה מלאה, 9 שעות בכל יום, אבל היה לי קל – הילדים היו איתי. אני רגילה לעבוד עם ילדים, ככה שהתינוקות הפרטיים שלי לא הפריעו לעבודה בשום שלב. זה גם לא היה בשום אופן על חשבונם, כי הם קיבלו כמובן טיפה יותר מהתינוקות האחרים בגן. אין לי שום ייסורי מצפון - הילדים שלי למדו לקבל שאמא מטפלת גם באחרים, ובעצם הרוויחו 24 שעות אמא. מה יותר טוב מזה?"
באופן לא מפתיע, לאנשים מסביב היה מה להגיד לעדי. "אמרו לי שהם קטנים ומה הלחץ וכל מיני כאלה. אנשים אוהבים להיכנס לך לחיים, אבל בסופו של דבר עשיתי מה שנכון לי. אני לא שמה על הסביבה".
מה עשית עם נקיפות המצפון?
"נלחמתי. התעוררתי כל בוקר בארבע וחצי, הכנתי את כל מה שצריך לכל היום: בגדים, אוכל, יומן המבצעים שניהלנו באותה תקופה - הכל היה מסודר לבעלי לפי שעות. יצאתי מהבית עם הגדולות לגנים, ובדרך לעבודה הייתי שמה מוזיקה בפול ווליום כדי לא לחשוב על מה שהשארתי מאחור לשבע שעות ארוכות. השתדלתי לא להציק לבעלי, גם ככה היה לו לא פשוט לגיבור הזה שלי. הכנסתי את עצמי למוד רובוטי, לא חשבתי על הבית ועל הקטנים, רק עבודה".
היום, בדיעבד, אומרת כרמית שהיה רווח סמוי לחזרה המוקדמת שלה לעבודה. "הבריחה מרגשות האשמה גרמה לי להשקיע את כל כולי בעבודה. נתתי לתפקיד שלי כל כך הרבה ערך מוסף והטסתי את עצמי למעלה בקריירה. נכנסתי למחלקה ללא תפקיד מוגדר, והיום אני יד ימינו של מהנדס המועצה".
איך היית מרגישה בסוף היום, כשהיית חוזרת הביתה לתאומים?
"ברגע הראשון תמיד היה לי בכי חנוק, איך העזתי. אחר כך הייתי נקרעת בין הרצון לפצות את התאומים לבין הצורך לתפעל את הבית ולתת יחס גם לבנות הגדולות. ואז בלילה כשכולם ישנו הייתי עוברת בין המיטות ומבקשת סליחה. עד היום אני לא יכולה לומר שאני נקייה מרגשי אשמה".
זו הייתה הלידה השלישית של לילך, והיא הרגישה מצוין. בלידה הראשונה שלה היא הייתה סטודנטית, וחזרה מיד ללימודים; בלידה השנייה הייתה שכירה והתפנקה על חמישה חודשים של חופשה. "נהניתי מאוד, קראתי לזה ירח הדבש שמעולם לא היה לי. אבל כשהשלישית נולדה זה היה אחרת. המשרד שלי נמצא בבית, אז השתדלתי לקיים את הפגישות במשרד ופחות לנסוע. כשהילדה הייתה רעבה הייתי יוצאת מהמשרד להניק, גרעפס וחזרה למשרד. ילדתי בעיצומו של קמפיין חודש בריאות הנפש לעמותת אנוש, וחודש אחרי הלידה התקיים ערב ההתרמה השנתי שלהם. זה לא פגע בקמפיין, להיפך, הרגשתי חיונית מאי פעם".
"להיפך, הייתי רגועה כי ידעתי שהיא בחדר הסמוך ואני יכולה לגשת אליה מתי שאני רוצה. היה לי המון מזל, כי היא הייתה תינוקת נינוחה מאוד, וידעתי שהיא נמצאת בידיים הכי טובות שאפשר – סיגל ול, המטפלת שלה, ואני היינו כמו שתי אימהות בשבילה".
לילך מסבירה את התפיסה המיוחדת שלה לשילוב בין בית וקריירה. "אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, ממש חיה אותה 24/7, זה חלק ממני ואין הפרדה בין חיי הפרטיים לחיי המקצועיים. זה חלילה לא גורע סנטימטר מהאהבה שלי לילדים ומהרצון שלי להיות איתם כל הזמן. למעשה, בעלי ואני נמצאים עם הילדים שלנו יותר מכל זוג אחר שאנחנו מכירים. בחרנו לנהל את העסק מהבית כדי להיות עם הילדים כל הזמן".
אז לקחת את התינוקת הביתה וחזרת למחשב, וזהו? קלי קלות?
"חודש אחרי הלידה בעלי יצא לצילומים בחו"ל, ונעדר מהבית לחודש. המטפלת המהממת שלי עבדה 3/4 משרה, זה לא שהייתה לי אופר, וההורים שלנו גרים רחוק. זה היה מאתגר".
למרות הבחירה שלה, לילך מבינה לחלוטין את חשיבותה של חופשת הלידה. "אני יודעת שהמקרה שלי הוא חריג. אם לא הייתי עצמאית, הייתי בוודאי מממשת את החופשה. אני בחיים לא אדרוש מעובדת שלי לקצר את חופשת הלידה שלה, זו בחירה אישית של כל אחת ואחת".