"10 ימים אחרי הגמילה נחתה עליי עצבות תהומית, הרגשתי כמו באבל. אני מתגעגעת לרגע המחבר הזה שבו העולם עוצר מלכת, כשהיא יונקת ממני ומסתכלת אליי במבט חודר, ומלטפת אותי ואני אותה, אין שום דבר שדומה לזה", אומרת דודי זוהר, מדריכת הנקה, מלווה התפתחותית ומנהלת קהילת אימהות בהתנדבות "האימהות של דודי". דיכאון המופיע לאחר גמילה מהנקה הוא תופעה ידועה אך לא מדוברת. דודי ונורית גורן, שתי נשים שמחוברות לתחום ההנקה, מפרות את השתיקה סביב הנושא ומספרות על הדיכאון שליווה אותן כשהפסיקו להניק.
דודי החליטה להפסיק להניק את רוני בתאריך עגול – כשרוני תהיה בת שנתיים וחודשיים ושבועיים ויומיים. "חשבתי שזו תהיה מזכרת נחמדה מהתקופה. לאורך כל ההנקה שמתי יעדים וכל פעם שהגעתי אליהם, הרחקתי אותם. מבחינתי האידיאל היה שהיא תיגמל לבד, אבל לא היו לה תוכניות להיגמל. זה מוסיף לכל הקושי, האשמה והמעמסה הנפשית שהיוזמה היא מצידי ולא מצד היונקת. היא בוכה ומבקשת ואיך אני יכולה לקחת לה את מה שהיא הכי אוהבת?", אומרת דודי ומציינת שהסיבות לגמילה היו בעיקר פיזיולוגיות ורפואיות.
איך הכנת אותה לגמילה?
"בגלל שהיא מתקשרת, זה יותר קל. הגמילה נעשתה באופן מדורג במהלך מספר חודשים. בהתחלה היו שלוש הנקות ביממה. לפני הגמילה הסופית, אמרתי לה שהיא גדולה ואני סומכת עליה, ושאימא פה לחבק אותה אבל ציצי זה רק לתינוקות, אז היא אמרה לי 'גם אני תינוקת'. נקרעתי מבפנים. כל בני הבית עודדו אותה לגמילה. הדבר שחשוב להעביר הוא שאימא לא נעלמת אלא נוכחת בתהליך. היא בכתה וביקשה 'ציצי' במשך שבועיים ולא הרפתה. עכשיו היא כבר התרגלה אבל כשקמה מייד מבקשת 'על אימא', וישנה עליי".
על אף שדודי הייתה שלמה עם ההחלטה לגמול את רוני, היא עדיין חוותה קושי נפשי ששורשיו היו לא רק הורמונליים אלא גם עצבות ודכדוך המלווים תהליך של פרידה. "כשהיא בוכה ומבקשת ציצי, כל מה שבא לי לעשות זה להעניק לה. ככה אנחנו בנויות באופן טבעי. כעשרה ימים לאחר סיום ההנקה, חוויתי חוסר הנאה, עצבות, עצבנות. יש תופעות נוספות שכיחות כמו הזעה, עייפות, נדודי שינה חוסר ריכוז. משך התופעות הללו משתנה בין אישה אחת לשנייה. קיים הבדל בין נשים בעלות חזה קטן לבעלות חזה גדול בנוגע לאחסון החלב ותופעות של גודש ומלאות שעלולים להיווצר, ויש הבדלים בין גמילה בחודשים הראשונים לבין גמילה לאחר שנתיים. העניין הוא שכל עוד אישה מניקה, אפילו אם זה אחת ליום, כל מערכת השד פעילה והפרולקטין גבוה, וברגע שיש הפסקה והפרולקטין יורד, נשים חוות את התופעות הללו".
כששאלתי את דודי האם הם מתכוונים להביא ילד נוסף לעולם, לא הייתה שם כוונה מציצנית או פולשנית. המחשבה שעמדה מאחוריה הייתה שהפרידה לתמיד מהנקה, בעיקר למי שמחוברת לנושא, יכולה לגרום לקשיים המלווים בדכדוך ועצב. "כרגע אני לא יודעת אם נביא עוד ילד, ואני מניחה שזה קשור. כי כשהפסקתי להניק את הבכורה שלי, ידעתי שאחזור לזה עוד מספר חודשים וזה לא העסיק אותי, להיפך, שמחתי כי הייתה שם הקלה גדולה, מה גם שזה היה מיוזמתה. עכשיו אני לא יודעת אם אני אי פעם אניק עוד תינוק, אז מבחינתי זו בכלל פרידה".
הכרת את התופעה הזו מהתחום המקצועי שלך כיועצת הנקה?
"אני חייבת לומר שאני בתחום כמה שנים, אך זה לא דובר ולא למדנו עליו. לאחרונה התחלתי להעלות את הנושא, סביב מה שעבר עליי, שאלתי קולגות וחיפשתי מחקרים וכמה נשים שיתפו שהן חוו זאת. התחלתי לקרוא מחקרים ויש כאלה שמוכיחים שזו תופעה שכיחה, אך עדיין לא מדוברת אפילו בתחום שלי, וזו הסיבה שאני נחשפתי והעליתי פוסט בפייסבוק בנושא. קיבלתי תגובות מכמה נשים שהן קיבלו אישור לכך שהן לא משוגעות, חלק מהן סיפרו שהן חוו זאת במשך כמה חודשים. הסיבה שאצלי זה היה קצר היא שכשזה התחיל נתתי מקום לאבל הזה".
למה את הכי מתגעגעת בהנקה?
"למבט שלה בעיניים, זה לא קורה בזמן אחר. יש רגע שבו הכול שקט והעולם עוצר מלכת, לא משנה מה קורה, זה זמן שהוא רק היא ואני, והיא יונקת ומסתכלת עליי ומלטפת אותי ואני אותה, רגע מחבר שהוא כל כך ממלא ואת רק רוצה שהוא לא ייגמר".
"אני מכירה נשים שלא רוצות לסיים הנקה כי הן פוחדות מהדיכאון שיגיע"
נורית גורן (37) היא אימא לזוהר (4.5) נורית ויובל, בן זוגה, הם דולות לאחר לידה. לפני כשנתיים, כשגמלה את זוהר מהנקה, חוותה דיכאון. "כדולות לאחר לידה, היינו ערוכים לכל תרחיש, אבל הופתענו מאוד כשחוויתי דיכאון לאחר גמילה מהנקה. היו אלה שבועיים של דכדוך קשה. כשזוהר הייתה בת שנתיים וחודשיים, באופן יזום ודי אימפולסיבי, החלטתי להפסיק להניק אותה. היא הייתה 'מכורה קשה', ואחרי כמה לילות ברצף שרצתה רק ציצי, היה רגע אחד שבו אמרתי לה 'ממחר אין ציצי'".
"בכיתי הרבה. הרגשתי שכלי אימהי מאוד חשוב פתאום נלקח ממני, ועכשיו אני צריכה לבנות מערך כלים חדש, וללמוד מחדש איך מרדימים ואיך מרגיעים"
נורית מספרת שהימים הללו היו קשים לא רק לזוהר אלא גם לה. "בכיתי הרבה. הרגשתי שכלי אימהי מאוד חשוב פתאום נלקח ממני, ועכשיו אני צריכה לבנות מערך כלים חדש, וללמוד מחדש איך מרדימים ואיך מרגיעים, כי זוהר הייתה לפעמים נרדמת עם ציצי. אחרי שבועיים זה לאט לאט דעך. כתבתי בקבוצה של דולות אחרי לידה 'איך לא אמרתן לי שזה מה שיהיה'? לא ידעתי שיהיו לי תחושות כאלה'".
על אף שעברו שנתיים, זוהר הקטנה עדיין לא נפרדה לגמרי מהציצי של אימא. "גם עכשיו כשאני בהריון, היא אומרת שציצי אחד שלה, והשני לתינוקת, ולפעמים עדיין נרדמת עליו. הרבה אחרי שההנקה הסתיימה, היא כל הזמן דיברה על זה, אבל אני מניחה שזה גם בגלל שהנושאים האלה כל הזמן מדוברים בבית בגלל העיסוק שלנו. יש לי חברות שלא רוצות לשחרר את ההנקה כי הן פוחדות מהדיכאון שיגיע ושלא יהיה להן את הכלי הזה יותר. אני חושבת שזה מגיע לרוב אחרי הנקה ארוכה או אחרי הנקה של ילד אחרון או כשיש אימא שממש רצתה להניק ולא צלח לה ותחושת הכישלון מלווה בדיכאון".
מה את לוקחת להנקה הבאה?
"אני מתכננת הנקה ארוכה, שנתיים פלוס. בזמן שהנקתי את זוהר אמרתי כמה פעמים, הציצי הולך לישון וכו' אבל חשוב לא לתת לו יישות משלו ולדעת מתי להגביל. ברגע שיש נפרדות מההתחלה הפרידה שלי מזה תהיה יותר קלה, אבל אי אפשר באמת לדעת".
תחום צעיר
"התחום של בריאות הנפש של האישה, סביב הריון ולידה הוא תחום יחסית צעיר, והמחקר בין הנקה לדיכאון עדיין נמצא בחיתוליו", אומרת ד"ר ורד בר, מנהלת מרפאת חווה ויחידת טיפול יום אם – תינוק. "אנחנו כן יודעים שלהנקה עצמה יש תכונות שמצופות להיות כנוגדות דיכאון, היא משחררת אוקסיטוצין ופרולקטין - הורמונים שיש להם השפעה מרגיעה ומיטיבה, לנשים שמניקות יש פחות קורטיזול, אך לא תמיד זה כך באופן גורף. כל אישה היא עולם ייחודי וכל אחת מגיבה לשינויים ההורמונליים באופן ייחודי, אישי, וחד פעמי".
ד"ר בר מסבירה שעבור הרבה נשים הנקה מהווה קשר ייחודי לילוד. "הן מרגישות שהן בשליחות, הנקה זה מה שרק אימא יכולה לעשות. זו התזונה הכי טובה לתינוק ויש לה תפקידים רגשיים, האם מרגישה שהיא עושה משהו חשוב, הנקה קורית הרבה פעמים ביום והיא מייצרת קשר אינטימי וקרוב. תינוקות יונקים לא רק בשביל התזונה אלא גם בשביל החום והקרבה, ולשד יש הרבה תפקידים. להנקה יש הרבה משמעויות רגשיות וחברתיות, החברה מצפה מהאישה להניק, היא מצפה מעצמה. להנקה כמו ללידה יש משמעויות פיזיולוגיות ביולוגיות, הורמונליות, אישיות וחברתיות".
מחקר שבדק 90 אלף נשים גילה שקרב נשים שמפסיקות להניק יש עלייה בתסמינים דכאוניים וחרדתיים, יתרה מכך, נשים שחוו דיכאון במהלך ההריון היו יותר מועדות לחוות דיכאון או חרדה כשהפסיקו להניק
אחד המחקרים שבחנו לאורך זמן את הקשר בין אימהות לתינוקות הוא המחקר הנורווגי MOBA שבדק תסמינים נפשיים בקרב 90 אלף נשים מהשבוע ה-30 להריון ועד שישה חודשים אחרי לידה. המחקר העלה כי בקרב נשים שמפסיקות להניק יש עלייה בתסמינים דכאוניים וחרדתיים, יתרה מכך, נשים שחוו דיכאון במהלך ההריון היו יותר מועדות לחוות דיכאון או חרדה כשהפסיקו להניק.
"צריך לזכור שקיימים הבדלים בין סיום פתאומי ולא יזום של הנקה, שנכפה על האישה לעומת נשים שמחליטות מראש עד מתי הן יניקו, כשהגמילה נכפית עליהן, המשמעויות הן יותר קשות", אומרת ד"ר בר ומוסיפה כי נשים שלא מצליחות להניק או מפסיקות להניק לא מיוזמתן, מדווחות על תחושות של אבל, אשמה ובושה. "לפעמים נשים מתביישות לספר לקרובים שהפסיקו להניק, חוות תחושת חוסר ערך, יש כאן ניפוץ של אשלייה אימהית, איזו מין אימא אני שלא מצליחה להניק? נשים אלו מרגישות בודדות, לא מרגישות חלק מהקהילה כי הן לא עושות "מה שצריך", הן מרגישות שהן מאבדות משהו בקשר עם התינוק, למרות שלמעשה האוקסיטוצין מופרש גם ללא הנקה, יש טריגרים שונים שמעוררים אותו כמו חיבוק או מחשבה על האהובים שלנו".
מדי שנה מגיעות אל מרכז חווה 1,000 נשים חדשות, 50-70 אחוז מהן במצוקה אחרי לידה, בעיקר דיכאון וחרדה. "מבין הפונות אלינו ניתן לומר כי סיום ההנקה מחמיר את מצבן הנפשי. רובן נשים מאוד מוצלחות, שיודעות להציב מטרות ולעמוד בהן, קרייריסטיות, כאלה שהיו תלמידות מצטיינות, נשים שההורות בכלל מפגישה אותן עם אובדן שליטה וחוסר אונים. לעתים ההנקה מפגישה אותן עם כישלון שהן לא עמדו בציפיות של עצמן, ולא מילאו את האתגר שציפו לו. החוויה הזו היא לאו דווקא אקסלוסיבית ללידה הראשונה, יש נשים שמגיעות אחרי לידה שנייה ושלישית, לפעמים ככל שיש יותר ילדים בבית, האתגרים עולים.
"להיות הורה זה התפקיד הכי מאתגר ודורש, שמפגיש עם המון אמוציות, לגבי מה אני קיבלתי כילדה, האם אימא שלי הניקה אותי? זה באמת נכון שכדי לגדל ילד צריך כפר שלם, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהנקה מלאה. בתרבויות מסוימות נשים זכו למשכב לידה, ונשות הכפר היו מטפלות בהן, ומביאות את התינוק להנקה. היום נשים מתמודדות עם הכל לבד, ועם הציפיות שהכול יהיה מושלם".