"אני מאד מקווה שאת מתכוונת להניק", היא אמרה לי תוך כדי רישום תוצאות הבדיקות שלי בפקנס ההריון. ישבתי מול אחות ההריון והנהנתי, "בטח".
היא לא נראתה מרוצה.

מאירה ברנע עם אבישי התינוק (צילום: תומר ושחר צלמים)
ניסיתי להניק, באמת שניסיתי להניק. מאירה ברנע עם אבישי האפרוח | צילום: תומר ושחר צלמים
 

ברור שאני אניק, מה קשה בלהניק?

"את יודעת שהמזון הכי טוב עבור התינוק שלך זה חלב אם", היא המשיכה. לא עניתי.

האחות הפסיקה את הכתיבה, הביטה בי במבט חודר והוסיפה בפסקנות "את חייבת להניק אותו". חייכתי חיוך רחב, "ברור. אני רוצה בשביל התינוק שלי את הטוב ביותר".
התעלמתי מהעובדה שאת השיחה הזו ניהלתי איתה גם במפגש הקודם וגם במפגש שלפני כן.

בדרך הביתה בעודי שמחה ומאושרת מהבטן שהולכת ותופחת, אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות קשים, פגשתי את אחותי הגדולה. "מה את כל כך שמחה?" היא שאלה. הסברתי לה שרק המחשבה על הפעם הראשונה שאתחיל להניק גורמת לי לרחף מאושר. "שיהיה לך לבריאות", היא צחקקה.

לא הבנתי את כוונתה. הבטתי בה בפליאה והיא המשיכה "אני לא הנקתי ואני מוכנה להתערב איתך שגם את לא תניקי". הבטתי בה כאילו היא נפלה מהירח. "אבל חלב אם זה המזון הכי בריא עבור התינוק, למה לא הנקת?" הפנים שלה הרצינו בבת אחת "כבר עברו עשר שנים מאז שהפסיקו לתקוף אותי על כך. תנסי להניק ותביני לבד".
עדיין לא הבנתי על מה היא מדברת, "מה כל כך קשה בלהניק?"

שלושה חודשים לאחר מכן: "בוקר טוב אמא! הבן שלך רוצה לאכול!"

5:30 בבוקר. אני שוכבת במיטה בבית החולים יום לאחר ניתוח קיסרי קשה במיוחד. אני פוקחת את העיניים. הראש מסתובב. אני מנסה לקום ונופלת חזרה למיטה. כל גופי כואב. אחות מתפרצת אל החדר בצעקות "בוקר טוב אמא! הבן שלך רוצה לאכול". היא מניחה בצמוד למיטה שלי עריסה קטנה ונעלמת.

בקושי רב אני מצליחה לייצב את עצמי, להתיישב בכורסא ולהחזיק את אבישי. אני נושמת ומתחילה לדבר אל עצמי "לרגע הזה חיכית חמש שנים. תנשמי עמוק. זאת לא צריכה להיות בעיה".

אני מקרבת את הפה של אבישי לפיטמה ולא קורה כלום. אני מנסה שוב. ממתינה.... ממתינה... וממתינה...  אני מדברת אליו ברוך, שרה לו שירים משדלת ומתחננת אך בלב מתחילה להתעצבן. אני קוראת לאחות. היא לא מצליחה להבין מה הבעיה.

בלי להכין אותי מראש היא צובטת לי את הפטמה ומושכת, משחקת איתה באצבעותיה ודוחפת לעברה את פיו של אבישי בכוח. אני מנסה להבין מה בדיוק התרחש זה עתה וכעס מתחיל לבעבע, אבל פתאום נראה שמשהו מתחיל לזוז. לרגע נראה שמתחילה להתבצע כאן פעולת יניקה כלשהי.

 "את רואה, זה ממש פשוט", האחות יוצאת מהחדר ושוב אנו חוזרים לרגעי היאוש של ההתחלה. אני מביטה בעצב בתינוק המושלם שלי. הוא נולד קטן, בקושי שני קילו. באופן מפתיע הוא לא צורח, עדיין לא ראיתי אותו בוכה. נראה שגם הוא מנסה לתת לי את הזמן, מנסה לא להלחיץ, אולי בכל זאת אני אצליח במשימה.
הדקות חולפות ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום.

בקבוק הפורמולה קורא לי: קחי אותי

לבקשתי, יועצת הנקה מוזעקת אל חדרי, אך גם היא לא מצליחה לגרום לנס להתחולל. עוד יועצת הנקה נכנסת ושתיהן בודקות את החזה שלי בדיקה אינטמית מקיפה. השפעת משככי הכאבים פגה ואזור הניתוח כואב מאד, אני משתדלת לא לבכות. התינוק חייב לאכול! עכשיו! אני קמה בקושי וזוחלת אל עבר מתקן חימום הבקבוקים.

בקבוק מטרנה ממתין עבורי, מפתה. " קחי אותי! קחי אותי עכשיו! אני מיוצר בישראל, בפיקוח ישיר ומתמיד של מדענים שבריאות תינוקך חשובה להם יותר מכל!". אני מקשיבה לו.

אני לוקחת את הבקבוק בידי ומנסה להאכיל את אבישי. כן, מנסה זו המילה הנכונה, כי הוא לא ממש מצליח. איזה קטע! זאת לא אני! זה התינוק! גם מהבקבוק הוא לא רוצה לאכול!

שתי אחיות מנסות להראות לי מה עשיתי לא בסדר, אבל גם שתיהן לא מצליחות לגרום לו לאכול. "חמודה, הוא נולד קטן, צריך ללמד אותו איך לאכול". אחרי פרק זמן שנראה כנצח, כמעט ולא התקדמנו. עוד אחות נכנסת לחדר "אולי תנסי בכל זאת להניק?"

אני מנסה, אני מנסה. אלוהים הוא עדי –  אני באמת מנסה. מידי כמה דקות נכנסת אחות נוספת לחדר ומצטרפת להמולה, נוגעת בי ומדברת עלי כאילו אני לא נוכחת בחדר. אחרי שעתיים של נסיונות אני לא מסוגלת יותר – אם עוד פעם אחת מישהי תיגע לי בחזה אני אתחיל להשתולל. ולצרוח.

שלל חזיות ההנקה יחכו להריון הבא

למחרת, אחרי יום ולילה של נסיונות ומאבקים. לא הצלחתי אפילו לשאוב חלב. (אז כן! הבעיה כנראה גם בי), בצער רב אני מגיעה לרגע של יאוש. אני מבקשת לקחת את הכדור, הכדור שיפסיק הכל.

האחות תחילה מסרבת, מנסה לשכנע אותי ואף שולחת אלי פסיכולוגית, שמנסה להסביר לי שבזה הרגע הרסתי במו ידי את בריאותו ועתידו של התינוק שלי.

היא מגישה לי את הכדור, אך כשאני מושיטה יד לקחת אותו היא מזיזה את ידה במהירות לאחור,"חמודה, תשני על זה עוד לילה. את חייבת להניק! חייבת! את לא מבינה ש...", ברגע של שאננות מצידה ועוד לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, אני כבר חוטפת את הכדור מידה ובולעת אותו במהירות. היא מביטה בי המומה ויוצאת מהחדר.

"נשברת מהר מידי", "אני לא מבינה למה לא התעקשת, בסוף כולן מצליחות", "חשבתי שסיכמנו שאת כן מניקה", "את לא יודעת מה טוב בשביל הילד שלך", "למה לא ביקשת יועצת הנקה אחרת?", "את יודעת שזה יפגע במערכת החיסונית של התינוק", "את ??? את לא מניקה ? מכולן דוקא את??"

אז לסיכום – אני יודעת שהמזון הכי בריא עבור התינוק שלי הוא חלב אם, אבל אני גם יודעת שהכי טוב עבורו זאת אמא רגועה – והוא אכן קיבל אחת כזו ברגע שהבנתי שהחיים יימשכו גם אם הוא יאכל מטרנה.
אמא, אני מצטערת שזרקת את כספך לשווא כשרכשת עבורי חזיות הנקה יפות ב 1200 ש"ח... בהריון הבא אולי אני כן אצליח להניק ואז אוכל להשתמש בהן.

הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.

לטור הקודם של מאירה:  עיקרון הרצף? מזל שמישהו חשב על זה