"לפעמים בהנקה אני מרגישה כאילו הדם מתנקז לי מהגוף, זה כמו צ'ייסר אחד יותר מדי", אומרת אשת התקשורת והפודי המצליחה, נעה רוזין. "התחושה היא שאני יושבת ופיזית הגוף שלי נופל", רוזין מסבירה, "יש פה נושא חשוב שאנשים לא מדברים עליו והגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. נשים מציגות כאילו ההנקה מושלמת. די, אין טעם ליצור מצג שווא, לפעמים היא לא משולמת. מה יש בהנקה הזו שאם לא הצלחנו אנחנו מרגישות כישלון?".
רוזין פרסמה לפני מספר ימים פוסט ובו היא חושפת: "גיליתי שאני סובלת מדיספוריה של הנקה, מונח מקצועי שפירושו עצבות בהנקה. בכל פעם שהנקתי או שאבתי, יחד עם החלב השתחרר עצב גדול. זה התחיל מבחילה, עבר לתחושת דאון ואז בכל פעם שהתחלתי במלאכה הרגשתי כאילו הדם יורד לי בבת אחת מהגוף. הבנתי שהמצב הזה לא תקין כי רוב חברותיי שמניקות מעידות על תחושת אושר שמציפה אותן. מאף אחת לא שמעתי על עצבוּת או רגשות שליליים. לשמחתי הגדולה שיתפתי את נירית, יועצת ההנקה שלי, והיא זיהתה מיד שזה מה שאני חווה. מכירות את הפחד הזה מיועצות הנקה? כאילו הן 'יכריחו' אתכן להמשיך להניק? אז להפך".
"בשבוע האחרון נירית עוזרת לי להפסיק להניק באופן בריא. שאיבות קצרות, קומפרסים, תה מרווה ואפילו כרוב. חשוב לי להעלות את הנושא הזה כי אני לא שמעתי עליו, ואם יש מישהי שחווה את אותה הסיטואציה - שתדע שזה תקין והיא לא משוגעת. אין טיפול תרופתי או קוגניטיבי לזה, כל אחת צריכה להחליט מה הכי נכון לה. אני רציתי מאוד להצליח להניק והצלחתי. לתקופה קצרה אבל הצלחתי. ונכון, אומרים שהתזונה המועדפת לתינוק היא חלב אם, אבל תינוק צריך הרבה יותר מתזונה. הוא צריך אמא שמחה ומאושרת, וזה בדיוק התכנון שלי".
"אמרתי שאני אוהבת להניק, אבל הגוף התכווץ"
רוזין לא לבדה, נשים רבות חוות קשיים בהנקה. אפילו אני, הרגשתי שאני חייבת שההנקה תצליח עם ילדי הבכור, ולפני כשש שנים, נפגשתי עם שתיים עשרה יועצות הנקה, כי זה לא נעים וקשה לא להצליח בדבר שאמור להיות כל כך טבעי ושורשי.
אביטל בשן, חוותה גם כן תופעות דומות. "לא הכרתי את המושג לפני הילד השלישי שלי", היא מספרת, "הנקתי שלושה ילדים: את הבת הבכורה שלי שהיום היא בת 10 וחצי הנקתי חצי שנה, את האמצעי אותו הדבר, את הקטן הנקתי שנתיים ושלושה חודשים. התרומה והמידע שיש דבר ושם לדכאון מהנקה עזר לי להניק לטווח הארוך. עם הילדים הגדולים הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר, חשבתי שיש לי מין קריאה של הגוף לא להניק, שזה מדכדך, הייתי בטוחה שמשהו לא מתנהל כשורה. כששאלו אותי אם אני אוהבת להניק אמרתי כן, אבל הרגשתי שהגוף מתכווץ. הידיעה עזרה לי מאוד. הרבה פעמים כשאנחנו יודעים או מכירים, אנחנו יודעים שהיא מוכרת שיש לה פתרון, משהו שנותן לדבר הזה ערך, זה לא רק בראש שלי. אני לא מדמיינת שום דבר וזה נותן מוטיבציה להמשיך. את מבינה שאת לא לבד. העובדה שיש לזה שם, גורמת לך להבין שהכול בסדר".
"מכיוון שיש הרבה רגעים של הנקה, את יכולה לחשוב שאת ימים שלמים בדכדוך. זה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בלי הפסקה"
איך הדיכאון בא לידי ביטוי? מתי הרגשת אותו?
"יכולתי להיות מול שולחן ערוך במטעמים ורעבה מאוד, רוצה לאכול אבל ברגע שהתינוק בכה - רצתי אליו ודבר אחר לא עניין, פתאום כבר לא רציתי לאכול. הרי בהנקה אין לוחות זמנים ופתאום ברגע אחד נעלם לי התיאבון ומצטרפת עצבות גדולה. לפעמים חשבתי שזה נמשך ימים שלמים אבל חשוב לומר שתינוק קטן יונק מתי שהוא רוצה. אין זמנים קבועים ומסודרים ולכן מדובר ברצף של דקות בודדות לאורך היום, כי את מניקה המון, במיוחד בחודשים הראשונים, אבל מכיוון שיש הרבה רגעים של הנקה, את יכולה לחשוב שאת ימים שלמים בדכדוך. זה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בלי הפסקה, אם את מתבוננת את מבינה שזה רק דקות בודדות, בא והולך".
בשן מעבירה ומלמדת נשים אחרי לידה סדנאות ומעגלי תמיכה, אך לא פעם דווקא הרגישה שהיא לא מבינה את העצבות הגדולה. "זה אבסורד כי מצד אני מעבירה סדנאות ועובדת כמדריכה ומלווה התפתחותית ומנהלת קהילת 'בית לאימהות - הריון. לידה. קהילה', אבל מנגד היו הרבה רגעים שהרגיש לי שהסנדלר הולך יחף. הייתי רואה נשים במעגלי נשים ולא מעט החמיאו לי על הירידה במשקל, אבל לדעתי זה כבר היה מוגזם. איבדתי את התיאבון, יש שיאמרו שזה יתרון אבל זה לא נעים לרדת עשרים קילוגרמים בחודשיים. הייתי חלשה ועייפה. תחושה שאני נופלת לתוך תהום שחורה שנמצאת בתוך הבטן, עצבות חזקה מאוד וכמו שהיא חזקה ככה היא גם חולפת. אני חושבת שצריך לדבר על זה יותר כדי שנשים ידעו שיש בעיה באקט ההנקה. צריך להגדיל גם את המודעות בקרב הרופאים. מספיק שזה ידובר יותר, ייכתב יותר, ייחשף יותר".
להפחית ניקוטין, להוסיף טיפולים אלטרנטיביים
נירית אוליביקוביץ', יועצת הנקה מוסמכת ibclc, אומרת כי מדובר בכלל במצב פיזי ולא פסיכולוגי. יש לו שם והגדרה לבעיה. "D-MER הוא תופעה של רפלקס פליטת חלב דיספורי, הנגרם כאשר רמות הדופמין (הורמון הקשור לתגמול) יורדות כדי שרמות הפרולקטין (הורמון המייצר חלב) יעלו. כנראה שאצל חלק מהנשים הדופמין יורד יתר על המידה, והגירעון המתקבל גורם למגוון תסמינים. המצב גורם לתחושת דיספוריה, או למצב של תחושת אומללות, ממש לפני שהשד משחרר חלב. זה נמשך לא יותר מכמה דקות. ונשים מדווחת שהן חשות תחושה חלולה, מתגלגלת, הסימפטומים באים לפתע, כמו גל, כמה שניות אחרי שהן מתחילות בהנקה או בשאיבה ואז הן חוות רכבת הרים שלמה של רגשות שליליים, החל מעצב, אי שקט, כעס, פאניקה ותיעוב עצמי, ובמקרים מסוימים דיכאון או חרדה קשים."
לדבריה של אוליביקוביץ', תחושות אלה בדרך כלל נעלמות - מהר ככל שהופיעו - תוך 10 דקות מרגע התחלת ההאכלה. חלק מהנשים סובלות מתסמינים קלים בלבד, אך עבור אחרות התחושות יכולות להיות קשות. תחושת D-MER יכולה להיות חמורה דיה כדי למנוע מהנשים להניק. למרבה הצער, אין אבחנה "רשמית" של התופעה ועיקר ההבחנה מתבססת על התחושה האימהית ומה שהמניקה מדווחת.
"כמה שניות אחרי שהן מתחילות בהנקה או בשאיבה ואז הן חוות רכבת הרים שלמה של רגשות שליליים, החל מעצב, אי שקט, כעס, פאניקה ותיעוב עצמי, ובמקרים מסוימים דיכאון או חרדה קשים"
איך ניתן לטפל בכך?
"הדרך הטובה לטיפול במצב זה, היא הכרה בתופעה ונירמולה. חיזוק האמא שמצבה אינו פתולוגי ואינו דומה לדיכאון אחרי לידה. באמצעות הדרכה נכונה ניתן לסייע לנשים להתגבר על המצב בעזרת מחשבה חיובית. האישה יכולה לאמן את עצמה להבין שהרגשות ייעלמו תוך דקות, זה יכול גם לעזור להקל על הלחץ. אנחנו מלמדות נשים לתרגל מיומנויות הרגעה. בין אם מדובר בכמה נשימות עמוקות או מנטרה, טכניקות אלה יכולות לעזור לך כאשר את מוצפת בסימפטומים השליליים של D-MER.
"מעגלי תמיכה יכולים לסייע מאוד ולכן מומלץ להקיף את עצמך בחברים ובני משפחה שאת סומכת עליהם. עלייך להעמיד את עצמך במצב בו את מרגישה בטוחה ופחות לחוצה. אני מעודדת אימהות להרבות במגע עור-עור עם התינוק בזמן ההנקה. מחקרים מראים כי זה יכול להוריד את קצב הלב ורמות הקורטיזול, הן אצל האימהות והן אצל התינוקות שלהן. המגע הישיר יוכל לעזור להן להתמודד עם התגובה השלילית שהן חוות ואולי גם לעזור לתקן אותה עם תחושות חיוביות. לפעמים שינוי באורח החיים ושילוב טיפולים אלטרנטיביים יכול לשפר את המצב, וכן הפסקת שימוש בקופאין וניקוטין. תרופות ממשפחת ה-ssri לא נמצאו מתאימות לטיפול במצב זה, אך לפעמים במצבים קיצוניים תרופות ממשפחת דופמין אנגוניסט יכולים לסייע במעט".