אמהות מניקות תמיד מספרות על הרגע הזה, של אושר עילאי, שבו הן והבייבי חווים חיור מרגש ואינטימי. אבל יש אמהות שאצלן זה פשוט עובד אחרת, ואנחנו לא מדברות על הקשיים והבעיות שאמהות רבות חוות בהתחלה – מיעוט חלב, חיבור לא טוב, או כשהתינוק משתמש בשד שלך בתור מוצץ – אלא על אתגרים כמעט בלתי אפשריים. טיגן גו'נסון, מאמא בת 24 מפרת' שבאוסטרליה שחוותה קושי נוראי ממש בהנקה, מסכמת בתיאור הבא את חווית ההנקה שלה: "ההנקה גרמה לי לשנוא את עצמי. הרגשתי כאילו סכיני גילוח חותכים לי את הפטמות לחתיכות, רציתי פשוט להתקפל ולמות".
טיגן היא אמא לשניים בעלת בלוג מקסים ועשיר בתוכן ובתמונות פוטוגניות מהחיים שלה. בבלוג היא חולקת את המאבק הכואב שלה עם הנקת שני ילדיה, צ'רלי, בת שנתיים וקופר, בן שנה. לאחרונה היא פרסמה בבלוג Two Kids Raising Kids פוסט המדבר על הייסורים שחוותה עם ההנקה. "בקצרה, זה גרם לי לרצות להשתבלל בתוך עצמי ולמות".
כשהיא החלה להניק את צ'רלי, טיגן הייתה בת 22, והכאב של ההנקה היה פשוט יותר מדי: "זה הרגיש כאילו היו לה סכינים בפה. כשהיא התחברה הייתי כל כך כאובה, שהייתי מגלגלת את העיניים מכאב ותופסת ביד של בעלי, ניק, הכי חזק שיכולתי, כדי שאוכל להחזיק מעמד בהאכלה הזו", היא מספרת. אחרי שסבלה מחתכים ודימומים מהפטמות, טיגן ובעלה מיהרו לחפש עזרה של יועצת הנקה, שהציעה מגני פטמות בתור פתרון שימני את הכאב הבלתי נסבל. המגנים העשויים סיליקון, הקלו במעט על הסבל, אבל בשלב זה טיגן כבר הבינה שהיא בדיכאון עמוק וחשה חרדה עצומה לפני ותוך כדי שהיא מאכילה את בתה. "במקום להרגיש את כל הרגשות היפים והאוהבים של חיבור והזנה, אני מיד מרגישה כאילו הפילו עליי משאית של דיכאון". טיגן הוסיפה שהיא הייתה מתחילה להיכנס לפאניקה כשהיא שמעה את הבת שלה בוכה באמצע הלילה מרעב, ושהיא הייתה מנסה להרגיע אותה בכל אמצעי אחר לפני שהיא הציעה לה הנקה. "צ'רלי הייתה נצמדת לשד, ואחרי כמה שאיבות החלב שלי היה מגיע. ואז זה היה מכה בי, כמו טון של לבנים. כל מה שהצלחתי להרגיש היה סוף העולם, דיכאון קיומי. זה היה הצער הכי נורא שהרגשתי בחיים שלי, אבל אני אפילו לא יודעת ממה היה לי צער כזה".
אחרי שחקרה את הסימפטומים שלה, התייעצה ופנתה לעזרה רפואית, אובחנה טיגן כסובלת ממצב המכונה D-MER, או בשמו הרפואי dysphoric milk ejection reflex, שחרור חלב דיספורלי. "המשמעות של המצב הזה היא שההורמונים שלי פשוט יצאו לגמרי מאיפוס, והורמון הדופמין, זה שגורם לנו לאושר על שהשגנו משהו, צונח ממש למטה ברגע שהחלב שלי מתחיל לצאת מהשד. ככה קורה שאני מרגישה כזה אבדון בכל הנקה".
המצב הזה לא שכיח, אפילו די נדיר, וטיגן הרגישה מאוד לבד. "זה הכה בי בדרגות שונות – אם הייתי עייפה או סתם לחוצה, מחוץ לבית או לבד בבית – זה היה מכה בי הכי חזק. הייתי משמשת בטלפון שלי כדי לנסות להסיח את הדעת, אבל לפעמים הייתי פשוט מניקה ובוכה", סיפרה.
ה- D-MER השפיע על כל אספקט בחייה של טיגן "חשתי עצבנית ולחוצה לפני הנקה, והייתי מותשת ומאוד רגישה אחרי כל הנקה. הייתי עצבנית וקצרה, לא אהבתי שנגעו בי, הייתי לי בחילה והיה לי קשה לאכול. כל הזמן העמדתי פנים שהכל בסדר, אבל הכל לא היה בסדר". כשבנה השני קופר נולד, היא קיוותה שהכאב והדיכאון לא יחזרו. אבל זה כמובן לא קרה. "בסופו של דבר לא הנקתי את קופר הרבה כמו שהנקתי את צ'רלי, ואני מרגישה ממש אשמה על זה", היא אמרה. "הלוואי שהגוף שלי היה עובד אחרת, אני הרבה פעמים חושבת איך זה היה יכול להיות אם ההנקה הייתה הולכת בקלות".
שני הילדים של טיגן בריאים, ואפשר לראות את זה בבלוג שלה, והיא מנסה לעורר מודעות למצב הדי נדיר שלה. "אני לא יכולה לדמיין כמה נשים סובלות לבד ולא מקבלות תשובה למה יש להן, יש לי תחושה ש- D-MER הוא לא כל כך נדיר כמו שחושבים".
אולם לפי הרופאים, היא אכן כזו. "מדובר בתסמונת נדירה מאוד עליו יש מעט חומר רפואי כתוב. התיאור לעיל יכול להתאים גם לדכאון לאחר לידה וצריך להבדיל בין השניים. אולם לתסמונת המצויינת אין כל כך טיפול יעיל", אומרת ד"ר מירב רז, מנהלת מחלקת יולדות א' בית החולים מעייני הישועה.