איל ואני למדנו תואר שני באוניברסיטת DUKE בצפון קרולינה, ונכנסתי להריון בתחילת השנה השנייה ללימודים. עד תחילת חודש תשיעי גרנו שם, ואז עברנו דירה להובוקן, שנמצאת בניו ג'רזי, על ההאדסון.
בצפון קרולינה לא עושים מי שפיר בגלל חוק איסור ההפלות
השיבו על סקר גולשיםאת רוב מעקב ההריון עשיתי בצפון קרולינה, במרפאה של האוניברסיטה, שנחשבת לאחת הטובות בארה"ב. עובדים שם 16 רופאים, כולם בכירים ומנוסים מאוד. קצת הפריע לי שהיחס לא אישי, אבל הציוד שלהם הכי חדשני שיש, והכל מאוד יעיל – לא שולחים אותך למרפאה אחרת לבדיקת דם ולמכון אולטרסאונד לבדיקה אחרת, הכל באותו מקום ומתוקתק.
את הבדיקות הגדולות – סקירות ומי שפיר – עשיתי בישראל. בארה"ב עושים סקירה אחת, סביב שבוע 19, וזה פשוט לא נראה לי מספיק. בצפון קרולינה גם ממש לא מקובל לעשות מי שפיר, כי אסור לעשות הפלות, אז אין טעם.
את הבדלי המנטליות בין הריון ישראלי ואמריקאי הרגשתי הכי חזק בעניין של מי השפיר – התוצאה של השקיפות הייתה מצויינת, ואף אחד בארה"ב לא העלה על דעתו שאני צריכה לעשות מי שפיר, אבל החברות שלי מישראל אמרו לי שאין מצב לא לעשות, זו בכלל לא אופציה. בסופו של דבר עשיתי סקירה בישראל בשבוע 14, בארה"ב בשבוע 19 ואז אחת נוספת בארץ, כשבאתי לחתונה של אחותי.
בתחילת החודש התשיעי, בדיוק לפני שנה, עברנו להובוקן. בגלל שהייתי בשלב כל כך מתקדם בהריון, ידעתי שאין לי זמן לבזבז על חיפוש רופאים ופגישות עד שאמצא רופא נחמד שגם יילד אותי, ולכן ביקשתי המלצה מחברה שגרה בניו-יורק. היא שלחה אותי לד"ר טפר הנהדר, שהיה מושלם פרט לעובדה שהקליניקה שלו הייתה בערך הכי רחוקה שיכולתי למצוא, הייתי צריכה לחצות את כל מנהטן בשבילו. כל נסיעה אליו לקחה לי שעה וחצי בסאבווי, ואני חייבת לציין שאנשים שם לא קמים לאישה בהריון, גם כשהיא עם בטן עצומה של חודש תשיעי. הייתי עומדת, עם הבטן ממש בתוך הפרצוף של מי שיושב, ואף אחד לא קם.
אין חנייה בבית החולים ולמצוא חנייה בעיר זה סיוט
בשבוע 39 חשבו שיש לי מיעוט מי שפיר. למזלי, הרופא שלי הוא כנראה היחיד בניו-יורק שמאמין בלתת לגוף לעשות את שלו. ד"ר טפר מפחד מזירוזים, כי הם מובילים הרבה פעמים לניתוח קיסרי, והוא אמר לי שיהיה בסדר. אחרי כמה שעות עשו לי אולטרסאונד נוסף, ובאמת, כמות המים חזרה לנורמה. שבוע אחר כך היה לי חשד לרעלת, עם חלבון גבוה בשתן, אבל גם אז הוא נשאר קול ולא דאג. כל יום הייתי באה למעקב, והוא המשיך להגיד שלא צריך זירוז, ושאני אלד כשאהיה מוכנה.
ביום שבו הייתי אמורה ללדת, שלי אמא שלי הגיעה מישראל. בבוקר הייתי בבדיקות בעניין הרעלת והרופא הודיע לי שיש לי 24 שעות. הוא אמר לי לשתות יין, כדי להזיז עניינים. הלכנו למסעדה איטלקית, שתיתי שתי כוסות יין מעולה והתעוררתי בלילה עם קלקול קיבה – שהתברר כצירים. מכיוון שהם לא היו חזקים חזרתי לישון, וכשקמנו בבוקר התקלחנו, אכלנו ארוחת בוקר, קנינו קפה בסטארבקס והתארגנו בנחת - כשכל הזמן אני עם צירים.
הקליניקה של הרופא שלי נמצאת מול בית החולים, ובארה"ב גם מקובל להגיע קודם לרופא, כדי שיגיד לך אם ללכת לחדר לידה. הלכתי אליו, והוא אמר שאני בפתיחה 2, מחיקה 70%, ולהערכתו יש לי עוד 14-15 שעות. הוא הוסיף שאם בא לי, אני יכולה להיכנס כבר לחדר לידה ולקחת אפידורל, אבל נתן לי טיפ – לקנות דונאטס לאחיות, והוסיף ש"אלו יהיו ה-10 דולר הכי טובים שתוציאי - אבל אל תגידי שאני אמרתי לך". הלכתי עם הצירים לדאנקן דונאטס, באתי עם הקופסה והאחות אמרה לי: "אה, את מטופלת של ד"ר טפר"... ראיתי שיש שם המון קופסאות, ומתברר שזה ממש הסמל המסחרי שלו, לשלוח מטופלות עם דונאטס. בכל מקרה, זה עבד יופי, והאחיות התנהגו אליי אפילו יותר יפה מלשאר הנשים.
אין חניון לבית חולים, ולמצוא חנייה באמצע ניו יורק, בבוקר של יום עבודה, זה סיוט. עצרנו בבנק וקנינו שרוולים של מטבעות למדחן, כל שעתיים בעלי ירד לחדש את התשלום, כי המדחן מאפשר לחנות עד שעתיים רצוף. כשהגעתי לפתיחה מלאה הוא בדיוק היה באחד הסבבים של החידוש, וסימסתי לו שכדאי שימהר. בסוף הייתי כמעט שעתיים בפתיחה מלאה, ואליענה נולדה ב-20:02 – המדחנים מפסיקים לפעול ב-20:00, כך שחוש התזמון שלה מעולה.
"הדרכון האמריקאי לא שווה את המרחק"
במאונט סיניי, בית החולים שבו ילדתי, נותנים אפידורל מתי שאת מבקשת, ממש בכניסה אם את רוצה. אני קיבלתי אפידורל בפתיחה 2, אבל גם אחרי זה עדיין הרגשתי כאבים. הזעיקו את מנהל יחידת ההרדמה, שעשה לי אולטרסאונד וגילה שהאפידורל לא נכנס טוב, כנראה בגלל בעיות גב שיש לי. הוא תיקן, ומאותו רגע הייתי הרבה יותר רגועה. במהלך הלחיצות אפילו ראיתי טלווויזיה – במקרה בדיוק שודר הפרק של "סקס והעיר הגדולה" שבו מירנדה יולדת בבית החולים שלי.
בשביל חדר לבד צריך לשלם 500 דולר ללילה, בנוסף למה שהביטוח מכסה. חלקתי חדר עם עוד מישהי, אבל התנאים היו לא פחות ממדהימים. רצפת במבוק סיני, אמבטיה פרטית, מנקה שמגיעה כל חצי שעה, תחתונים חד פעמיים, קרח, לחצן לקרוא לאחות שמגיעה מיד עם משככי כאבים, טלוויזיה, מיטה מתכווננת ואפילו צלמת שבאה להנציח אותך עם התינוק הם רק חלק מהפינוקים שם, באמת שמדובר במלון בתוך בית חולים.
רק האוכל מזכיר אוכל של בית חולים, אבל יש לך מטבחון משלך, ובנוסף חדר אורחים שצופה לפארק. מכיוון שרק הלידה עצמה, בלי מעקב ההריון והאשפוז, עולה לביטוח 20,000 דולר, הייתי בבית החולים 48 שעות בלבד.
למרות שהייתי בבית החולים זמן קצר, הרגשתי מאוד בודדה. אמא שלי ובעלי הכינו את הבית לקראת אליענה, כך שבמשך שעות ארוכות הייתי לבד, והרגשתי כמה המשפחה והחברים חסרים לי. אני חושבת שהדרכון האמריקאי של אליענה לא שווה את העובדה שחוץ מאמא שלי לא היה איתנו אף אחד, שהחברים היו רחוקים, שלאבא שלי לקח שבוע לראות את הנכדה הראשונה שלו ושלאחים שלי לקח חודש לפגוש את האחיינית שלהם.
אליענה, שאמנם נולדה לשני הורים מחולון אבל היא יותר ניו-יורקרית מרוב האנשים שמסתובבים בעיר, תחגוג בחודש הבא יום הולדת שנה. אני ממש מקווה שבפעם הבאה אלד בארץ, כי למרות שהלידה עצמה הייתה בסדר גמור, אני לא רוצה לשחזר את החוויה הזו של לידה בחו"ל. כל מי שאני אוהבת (חוץ מאיל שלי ואמא שלי המדהימה, שלמרות המרחק עושה ועוזרת ותומכת יותר מכל סבתא שגרה צמוד לנכדים שלה) היה רחוק ממני, ושם דבר פשוט לא שווה את זה.
עילית אוסטרוביץ'-לוי, בת 31, נשואה לאיל. ילדה את אליענה בניו-יורק לפני 11 חודשים.
ילדתם בחו"ל? שתפו אותנו במסע ההריון והלידה המרגש שלכם הרחק מהמולדת