נולדתי ברומניה, בבוקרשט, ועליתי לישראל בגיל שש. לפני שלוש שנים לקחתי חברה טובה לטיול כאן, כדי שתכיר את המקום שבו גדלתי. החלטנו לצאת לטיולים גם מחוץ לעיר, ובאחד המלונות ראיתי פקיד קבלה חמוד. חייכנו אחד לשני, והיה ברור לנו שזה זה. בילינו כמה ימים ביחד, הוא חזר איתנו לבוקרשט וממש נהיינו זוג. שמרנו על קשר מרחוק במשך כמה חודשים, ובסוף הוא החליט שהוא בא לארץ, והולך לאולפן כדי ללמוד עברית.
בגלל שהוא לא יהודי, ולא היינו נשואים, עברנו תהליך מאוד קשה מול משרד הפנים. עברנו תקופה לא קלה, מכיוון שלא הייתה לו תעודת זהות הוא יכול היה לעבוד רק בעבודות מזדמנות כמו ניקיון. ואחרי תשעה חודשים הגענו למסקנה שזה לא עובד. ברומניה שמרו לו את המקום העבודה, והחלטנו שהוא יחזור, ואני אסיים את הלימודים ואצטרף אליו.
שמונה יולדות בחדר, אין אפידורל
באחד הביקורים, הוא הציע לי נישואים. נכנסתי להריון כמעט מיד, איך שחזרנו מירח הדבש שלנו בפאלמה דה מיורקה. ידעתי עוד לפני הבדיקה, הייתה לי אינטואיציה נשית. בעלי היה בעבודה במשמרת לילה, בחמש בבוקר התקשרתי אליו, ומיד אחר כך להורים שלי, ששמחו והתרגשו מאוד.
מהר מאוד הבנתי שמערכת הבריאות הממשלתית כאן לא מתאימה לי, ולכן בחרנו לעבור את מעקב ההריון ואת הלידה באופן פרטי. כל חודש הלכתי לרופא, עשיתי אולטרסאונד וקיבלתי תמונות, סרטוני וידאו ודף סיכום של התוצאות– וכל זה ב-150 ליי, שזה 180 שקל. הסקירה הראשונה הייתה יקרה יותר – 350 ליי, בערך 380 שקל. מצד אחד לא עושים כאן העמסת סוכר, שנחשבת בישראל לבדיקה בסיסית, אבל מאוד מודעים לעניין הטוקסופלזמה, והרופא ביקש ממני לא להתקרב לחתול של השכנה עד שאלד.
בעיר שבה אנחנו גרים יש שני בתי חולים פרטיים, ואחד ממשלתי – וההבדלים עצומים. בבית חולים ממשלתי ישנים עם עוד שמונה יולדות בחדר, ובפרטי יש מקסימום שלוש בנות. בבית החולים הממשלתי צריך פשוט לתת שוחד לכולם – לרופאים, לאחיות ולסניטרים כדי לקבל יחס טוב. אין אפידורל, גם אם את מבקשת. פשוט לא קיים, אין כסף לזה.
הרופא חתך אותי בלי להגיד לי
אם בהתחלה עוד התלבטתי אם שווה להשקיע כסף וללדת בבית חולים פרטי, אחרי שהייתי מאושפזת כמה ימים בבית חולים ממשלתי בגלל צירים מוקדמים, היה לי ברור שלשם אני לא חוזרת. בגלל שאין אפידורל הנשים צורחות, והמיילדות מקללות אותן, אומרות להן שאם הן פתחו רגליים שעכשיו יסבלו, קוראות להן שמנות – איום ונורא.
החדר שלי היה מול חדר לידה, עם דלת פתוחה, הייתי רואה דברים שאישה בהריון לא צריכה לראות. הרגשתי שהאשפוז הזה מזיק לי, והתחננתי לרופא שלי שידאג שאני אעבור מחלקה. עם קצת שכנועים וקשרים הוא הצליח, אבל החלטתי שאני יולדת רק בבית חולים פרטי.
סחבתי עד שבוע 37, שאז ירדו לי המים. בעלי לא האמין לי, עד שהראיתי לו שהמכנסיים רטובים לגמרי. לא היה לי תיק מוכן, וארגנו אותו מהר. הגעתי לבית החולים, ורופא תורן בדק אותי, כדי לאשר שבאמת ירדו לי מים. הצירים לא היו ממש סדירים, וקיבלתי פיטוצין.
בשלב הזה הרופא שלי הגיע, בדק אותי ואמר שאני כבר בפתיחה 4, ואפשר לקבל אפידורל. המרדימה קצת התלבטה, אבל הוא דאג לי שלא אסבול ושכנע אותה. לקח קצת זמן עד שהצליחו לעשות לי את הזריקה, כי יש לי בעיות גב, אבל הדקירות לא כאבו לי.
גם אחרי שהיא הצליחה להכניס את הצינורית, לא הרגשתי שכואב לי פחות. מתברר שברומניה עושים רק אפידורל חלקי, שמאפשר לך אמנם לרדת מהמיטה ולהסתובב – אבל גם לא מבטל לגמרי את הכאבים. מן משהו באמצע. אבל הכאבים אמורים להיות נסבלים – ואצלי הם לא היו נסבלים. שכנעתי את המרדימה והרופא לנסות שוב, והפעם זה עבד, אפילו הצלחתי לדבר בטלפון עם חברה מהארץ. המיילדת אמרה לי שאני חיובית, ובאמת הרגשתי מעולה כל הלידה. בעלי היה איתי, תמך בי ועודד אותי, אני זוכרת רק אותו משם.
אחרי שהניחו את הילדה שלי עליי ודיברתי איתה קצת, הרופא ביקש מהאחות שתכין לו חוט ומחט. קצת הופתעתי שנקרעתי, כי לא הרגשתי כלום, אבל כששאלתי אותו הוא אמר: "לא, מה פתאום, לא נתתי לך להיקרע – עשיתי לך חתך". אני מודה שקצת הרגיז אותי שהוא לא שאל קודם, אבל החוויה הכללית הייתה כל כך טובה, שזה לא קלקל לי.
חופשת לידה בתשלום למשך שנתיים
התנאים באשפוז היו מעולים, כל כך שונים ממה שזכרתי מבית החולים הממשלתי. יש לחצן שמזעיק את האחות. הייתי לבד בחדר, ובעלי היה איתי כל הזמן. שלוש פעמים ביום היו מביאים לי מגש עם אוכל למיטה: בבוקר טוסט עם דבש וחמאה, פסטרמה, גבינה צהובה ותה מיוחד להגברת ייצור החלב. בצהריים היו מגישים מרק, עוף צלוי עם אורז וקינוח, ובערב יוגורט, ירקות מבושלים – הכל היה מאוד מגוון וטעים, והגיע במנות ענקיות.
הייתה לי טלוויזיה, מיטה מתכווננת ומקלחת פרטית. הם אפילו נותנים נעלי בית ממגבת כזו ודוגמיות של שמפו וסבון, כמו במלון. מספקים לך תחבושות, תחתוני רשת וכל מה שאת צריכה.
החיים ברומניה מאוד נוחים. יש חופשת לידה של שנתיים בתשלום, וגם בלי זה - המחייה כאן אפשרית. יש לנו דירה משלנו, בלי משכנתא, אוטו, אפילו עשינו שיפוץ בבית, וקשה לנו לחשוב על לעזוב את כל זה. מצד שני, המרחק מהמשפחה קשה. אחרי הלידה הראיתי אותה להורים ולאחותי בסקייפ, וזה צבט לי. אני כמובן מאושרת מאוד כאן, עם בעלי והבת שלי, אבל המרחק מהמשפחה שלי תמיד שם. אמא שלי ואחותי באו שלושה שבועות אחרי שילדתי. הן התאהבו בה, אבל עכשיו כולם רואים אותה גדלה דרך המצלמה. אולי נחזור מתישהו.
כריסטינה ברסן, בת 28, ילדה את בתה דריה בברשוב שברומניה לפני שלושה חודשים.