אני תל-אביבית במקור, והכרתי את בעלי באינטרנט, בג'יידייט. הוא בא לבקר את המשפחה בארץ, ומהפגישה הראשונה שלנו אנחנו ביחד. אני כאן כבר חמש שנים. לא חשבתי אי פעם שאגיע לצד הזה של העולם, בטח לא כדי לגור כאן, אבל האהבה מביאה אותך למקומות שלא חשבת עליהם לפעמים. אחרי הלידה הראשונה פתחתי עם אחותי עסק לייבוא מוצרי פרימיום אורגניים לתינוקות, ומעבר לזה אני אמא במשרה מלאה.
"מי שפיר בגיל 35? ממש אין צורך"
בניו-זילנד, מרגע שאת נכנסת להריון מלווה אותך מידוויף, מיילדת, שמגיעה גם ללידה. יש אופציה לקחת רופא פרטי, שמצטרף אליה בלידה ועורך את הבדיקות הדרושות במהלך ההריון. אני בחרתי לקחת רופא. הם עושים את המינימום שבמינימום מבחינת סקירות, וכשאמרתי לרופא שלי שבישראל נהוג לעשות בדיקת מי שפיר בהריון מעל גיל 35, הוא אמר לי שממש אין צורך.
כשהייתי בביקור בארץ, וסיפרתי לרופא שלי מה הרופא הניו-זילנדי אמר, הוא הזדעזע והכריח אותי לעשות את הבדיקה. עושים כאן שקיפות ערפית וסקירה אחת, וגם העמסת סוכר – וזהו. בנוסף, אין אופציות בחירה בין בתי חולים כמו בארץ – פשוט הולכים לבית החולים שקרוב לבית שלך. את כל הבירוקרטיה מול בית החולים המיילדת עושה עבורך, ואת מגיעה רק כדי ללדת.
מאוד מקובל לעשות קורס הכנה ללידה, וזה אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי כאן. היינו 12 זוגות, נפגשנו פעם בשבוע בערב, וכולנו נשארנו חברות. מאז הקורס אנחנו נפגשות כל יום שישי, עם הילדים, תומכות אחת בשנייה ומחליפות חוויות. גם הילדים שלנו חברים, ובמיוחד בגלל שאני זרה, הקורס עזר לי להכיר אנשים, וליצור איתם דיאלוג על בסיס נושא משותף. חוץ ממני יש בקבוצה נשים מסינגפור, סין ואירלנד, והיתר מקומיות.
את שני הבנים ילדתי בשבוע 38, בניתוח קיסרי, כי שניהם היו במצג עכוז. ניסיתי הכל: שחייה, דיקור וכו', אבל כשביקשתי מהרופא שלי לנסות היפוך חיצוני הוא אמר שזה לא מקובל שם. זה דווקא היה לי נוח מאוד – ידעתי בדיוק מתי להגיע לניתוח, יכולתי להכין הכל מראש והכי חשוב: להודיע להורים שלי למתי להזמין כרטיסים. מכיוון שזה היה ניתוח אלקטיבי, הגעתי לבית החולים עם ההורים שלי (שהגיעו יום קודם) ועם בעלי, שגם נכנס איתי לניתוח, וזו הייתה חוויה חיובית ביותר.
רק ביות מלא, גם אחרי קיסרי
בניו-זילנד הגישה היא מאוד טבעית – אין תינוקייה, רק ביות מלא, ואפילו אחרי ניתוח נותנים לך להיות מיד עם התינוק. יש ייעוץ הנקה, המידוויף באה לבדוק שאת מסתדרת עם התינוק, יודעת איך לרחוץ ולהחזיק אותו ודואגת לך ולהחלמה שלך.
אחרי קיסרי מקבלים חדר פרטי (שלי היה עם נוף מדהים לים), ונמצאים בו חמישה-שישה ימים. וכאילו זה לא מספיק טוב, יש מלונית שמסובסדת על ידי המדינה, שמשלמת 50% אחוז מהעלות. בגלל הקיסרי החלטתי להישאר בבית החולים, ולא סבלתי לרגע. זה כמו בית מלון. חדר ענק, סוויטה יותר נכון, עם טלוויזיה, הכל מעוצב והכי חשוב – התינוק איתך כל הזמן. מעבר לנוחות, היחס של הצוות היה נפלא. הם כל הזמן באים אלייך ובודקים אם אפשר לעזור.
הניו-זילנדים מאוד מאוד פרו-הנקה, וממש עושים הכל כדי שתניקי. יש יועצת שמגיעה כל שעה-שעתיים, ולא נותנים לך לוותר. כשהילד שלי לא עלה מספיק במשקל נכנסו אליי הרופא והמיילדת, התנצלו ואמרו לי בפנים עצובים שהם נורא מצטערים, אבל צריך לתת לו פורמולה. כדי לא ליצור בלבול פטמות הם עוזרים לך להאכיל בצינורית מיוחדת שמונחת על הפטמה, כדי שהתינוק לא ישכח איך לינוק וגם כדי לעודד את הגוף שלך לייצר חלב.
על כל בקבוק פורמולה את צריכה לחתום, החדר שבו מחזיקים את הבקבוקים נעול ורק אחות יכולה להיכנס ולהביא בקבוק – ממש כמו תרופות מסוכנות. בכל פעם שאת מגיעה לשם ומבקשת בקבוק, הם גם מזכירים לך שההנקה זה הכי טוב, אם שכחת במקרה.
אחיות טיפת חלב מגיעות הביתה
אחרי שמשתחררים מבית החולים, המידוויף באה אלייך הביתה – במקום להיגרר לטיפת חלב. הסטנדט הוא פעם בשבוע, אבל אם את צריכה יותר היא מדברת איתך בטלפון ובאה כמה שצריך. היא שוקלת את התינוק, בודקת אם את מסתדרת, שאת לא מדוכאת – וכל זה במשך ששת השבועות הראשונים. אחר כך מגיעות אלייך אחיות טיפת חלב, ומתשאלות אותך ואת הבעל בנפרד כדי לבדוק שאין אלימות במשפחה – בעיה די נפוצה בניו זילנד. אחר כך המעקב ממשיך במרפאות, כמו בארץ.
חוץ מטיפת חלב, יש גוף ממשלתי נוסף שמייעץ להורים בכל מני נושאים, מעין מרכז-על לעזרה להורים. למשל, אפשר להגיע עם התינוק, לתת אותו לאחיות לשעתיים ולהיכנס לחדר צדדי שם כדי לישון ולחדש אנרגיות. הם מייעצים בתזונה לך ולתינוק, נותנות ייעוץ שינה וליווי התפתחותי – ממש כל מה שאמא טרייה צריכה. לקראת כל שלב התפתחותי – כמו התחלת המוצקים, הליכה וכו' – מזמינים אותך לערב מיוחד של הרצאות והסברים, והלכתי לשם עם החברות מקורס ההכנה ללידה, כפעילות גיבוש עם ערך מוסף.
לפי החוק, מקום העבודה שלך נשמר עד שנה מהלידה, אבל החופשה בתשלום היא קצרה, כמו בארץ – שלושה-ארבעה חודשים. כשאת חוזרת לעבוד, את לא חייבת לעבוד שבוע שלם. החברות שלי עובדות פעמיים-שלוש בשבוע עד הצהריים, ומאוד באים לקראתן. מאוד מקובל לחלק ימים, כלומר לשים את הילד בגן ליום-יומיים בשבוע. המטרה של המדינה היא שהילד יבלה כמה שיותר זמן עם האם, ועושים הכל כדי לאפשר את זה.
דנית לורנס, בת 38, נשואה לנייתן ואמא לאילאי (3 וחצי) ואדם (שנתיים וחצי), שניהם נולדו בניו-זנד