לפני כשנה וחצי עברנו לסינגפור, במסגרת עבודתו של בעלי. כחצי שנה לאחר מכן, גיליתי שאני בהריון. אמנם יש לנו שתי בנות, בנות 13.5 ו- 12, אבל לאחר הלידות של שתיהן הריתי והפלתי שלוש פעמים. כל ההפלות היו בשבועות מאוד מאוחרים, ללא סיבה ברורה. לא האמנתי שההריון הרביעי יחזיק מעמד, ושנינו, בעלי ואני, היינו בחרדה גדולה.
סקירה מוקדמת? רק עם את מתעקשת
בסינגפור עושים פחות בדיקות מאשר בישראל. כמובן שקיימת האפשרות לבצע כל בדיקה המוצעות בארץ, אך לא עושים אותן ללא סיבה או דרישה מיוחדת. למשל: אין בדיקות גנטיות, או בדיקות דם באופן שוטף, ולא כל הבדיקות מכוסות על ידי הביטוחים השונים במדינה.
עם זאת, כל הבדיקות נעשות בעדינות רבה, תוך שמירה מרבית על כבוד האישה ותוך ניסיון לבצע מינימום בדיקות פולשניות. בממוצע מתבצעת בדיקה חודשית, הכוללת סקירת אולטרסאונד, בדיקת שתן ולחץ דם.
מומלץ לנשים לבצע שקיפות עורפית, מי שפיר בגילאים מתקדמים וסקירה מאוחרת. סקירה מוקדמת נעשית רק אם האישה מבקשת. בדיקות דם נעשות פעם או פעמיים במהלך ההריון: פעם לאבחון סוכרת הריון ופעם לברזל ותמונת דם.
בגלל הרקע ההריוני שלי וגילי המתקדם – מיד נכנסתי להגדרה של הריון בסיכון גבוה. בנוסף, עקב חרדתינו, עשינו את כל הבדיקות האפשריות. מכיוון שכבר ילדתי פעמיים בישראל לא הלכנו לקורס הכנה ללידה, אבל כן ערכנו סיור בבית החולים שבו תכננתי ללדת, כדי להתוודע מראש למקום.
בסינגפור השיטה היא לבחור את הרופא, שהוא גם המיילד. האישה אמורה ללדת היכן שהרופא מיילד, אך אם היא רוצה, היא יכולה לבחור בית חולים אחר ואז היא תופנה לרופא מיילד אחר. לקראת אמצע ההריון יש להירשם ללידה בבית החולים, ולהזמין את חדר הלידה הרצוי – רגיל או עם ג'קוזי, מקלחת ושירותים צמודים, וכן לבחור את החדר לאחר הלידה.
בנוסף, יש להכין תוכנית לידה, בה צריך לפרט מה הבקשות המיוחדות של היולדת – לידה טבעית או עם משככי כאבים, במיטה או באמבטיה, מי יהיה נוכח בלידה ומה יהיה תפקידו.
בבית החולים מאפשרים חופש פעולה ליולדת עד כמה שניתן בלידה ולאחריה. עד הלידה ממש מאפשרים לא להיות במיטה (אלא אם יש אפידורל, ואז קשה יותר להסתובב עם העירוי), ניתן לאכול ולשתות, לא מחייבים חוקן או כל פרוצדורה אחרת – לא מחייבים לבישת בגדי בית החולים, הבעל או מלווה אחר/ת יכול להיכנס גם אם מדובר בניתוח קיסרי חירום. בכלל, ההרגשה היא שהיולדת יכולה להחליט כמעט על הכל לבד. מצד שני – זה אומר שהיולדת צריכה לדעת מה היא רוצה – מה שלפחות בלידה ראשונה, אינו תמיד מובן מאליו.
הרופא עטה חלוק מכף רגל עוד ראש, פלוס מגפי גומי
לקראת סוף ההריון, אחרי כמה ימים של צירים, התחיל לי דימום, ונסענו לבית החולים שאליו נרשמנו. הצוות קרא בעיון את תוכנית הלידה שלי, ופעל בהתאם. חוברתי למוניטור וערכו לי בדיקת לחץ דם וחום. חוץ מזה – לא מציקים ומחכים שתתחיל הלידה.
הרופא האישי שלי נכנס, לבוש בבגדי העבודה האלגנטיים שלו - ואז עטה על עצמו כפפות, חסם פה, מגיני עיניים, חלוק פלסטיק מכף רגל ועד ראש – ו... מגפי חלבנים לבנים מגומי – מוגן מכל משמר ששום לכלוך לא יידבק בו. הלידה עצמה ארכה כעשר דקות, ובסופה ביקשתי שיסירו את מחט הפיטוצין שכאבה לי. להפתעתי, הרופא אמר לי לא לבלבל לו את המוח – כי הרגע הוא עבר לידה נורא קשה.
לאחר הלידה, היולדת מובלת לחדר אותו בחרה – מחדר יחסית פשוט עם 3 מיטות נוספות ועד סוויטת פאר, המאפשרת לבעל להישאר לישון ויש בה פינת ישיבה ופינת אוכל וכורסת הנקה.
בסינגפור מנסים לעודד הנקה, ולכן מאוד מקפידים לתת ליולדת חופש פעולה בנושא. יש ביות מלא אך רק אם היולדת נמצאת בחדר לבד, על מנת שלא להפריע ליולדות האחרות, ויש גם אפשרות שיביאו את התינוק לאם רק עבור הנקות.
לשמחתי לקחנו סוויטה, ומהרגע בו הגעתי לחדרי, כל כמה דקות נכנסו אנשי צוות שונים – רופאים עבורי ועבור התינוקת, אחיות הבודקות חום, לחץ דם ועוזרות לי לקום, אחיות לבדיקות וחיסונים עבור התינוקת, צוות ניקיון, אנשי קייטרינג המביאים כל כמה שעות אוכל מתוך תפריט לבחירת היולדת בכל יום, ואפילו אחות שרק באה לשאול לשלום היולדת ולהציע משככי כאבים. התחושה היא שיש יותר אנשי צוות מאשר יולדות.
אין טיפת חלב, אם הייתי אמא בפעם הראשונה הייתי נאבדת
גאיה החליטה לצאת לעולם בתחילת חופשת חג המולד, בה רוב החברים הקרובים היו בטיול הגדול של עונת החגים – ולכן כביכול היינו לבד בהתחלה.
עם זאת, שלוש מחברותיי הקרובות היו עדיין בסינגפור, וכל אחת התגייסה למעננו. כולן נתנו תשומת לב לבנותינו הבכורות, ובאו לבקר אותי בבית החולים. אחת הכינה מרק, אחת אפתה עוגה, אחת יזמה הדלקת נרות בביתה ועוד מעשים מחממי לב.
ההרגשה הייתה של אהבה רבה, משפחתית לכל דבר, אך לא מעיקה. בכלל – קיבלנו הרבה תשומת לב מהמשפחה ומהחברים בארץ ובחו"ל, ברכות חמות וחבילות שי לתינוקת זרמו מכל העולם. לשמחתנו יש טפטוף איטי של חברים ומשפחה המגיעים עד אלינו לחלוק את השמחה – הורים שלי ושל בעלי, בני דודים, חברים מישראל ועוד מגיעים לשמוח עימנו, כך שאנחנו אף פעם לא מרגישים לבד, ומצד שני אין הצפה גדולה של מבקרים, הכל במינון הנכון.
מצד שני – אני מאמינה שאילו הייתי אימא בפעם הראשונה פה – הייתי נאבדת. אין כאן טיפת חלב, רק רופא ילדים ואחות, ולמרות שהרופא מקסים, לא הייתי ניגשת אליו על כל שאלה שצצה בראשי. הביקור הרשמי כאן הינו פעם בחודש – כלומר, הם מזמינים לבוא לשאול שאלות, או לשקול את התינוק אם האם מעוניינת, אך התחושה היא שהאם די לבד, ואין הדרכה מספקת, ייעוץ בנושאי הנקה, כאבים שונים של האם או התינוק, או כל נושא העולה בזמן גידול ילד חדש.
עם יד על הלב, אני חייבת לומר, שאילו הייתי פחות ברת מזל, ולא הייתי מוקפת בחברות כל-כך נהדרות, כנראה היה לי נורא קשה ללדת בארץ זרה ורחוקה כל כך מהמשפחה.
סנדרה דניס גמזון, בת 41, סטודנטית לפסיכולוגיה חיובית. נשואה, אמא ל-3 בנות, ילדה את גאיה בסינגפור.