הגעתי לרוד איילנד כדי להיות או-פר. שבוע אחרי שהגעתי לארה"ב הכרתי את אבא של הבת שלי, שגם הוא ישראלי. אחרי שנה שם חזרנו לארץ, אבל אחרי כמה חודשים החלטנו לחזור לארה"ב, ונכנסתי להריון ביום שהגענו לשם.
לא יכולתי לעשות קורס הכנה ללידה כי הייתי לא חוקית
לא היה ברור לי שאמשיך את ההריון והלידה שם, ובהחלט שקלתי לחזור לארץ, אבל החלטתי להישאר כדי לתת לילדה אזרחות אמריקאית, וגם כדי לעבוד ולהרוויח טוב. עבדתי בעגלות מכירה, ממש עד היום שבו ילדתי, ורק אחרי הלידה הבאנו עובדת שתחליף אותי למשך חודש.
בארה"ב לא מקובל לקחת חופשות לידה ארוכות כמו בארץ, והממשלה לא ממנת את זה כמו כאן. בנוסף, מכיוון שהעגלות היו העסק שלי ושל בן זוגי דאז, הרגשתי מחוייבות וחזרתי לעבודה מהר יחסית.
מכיוון שהייתי לא חוקית בארה"ב, פחדתי להירשם לקורס הכנה ללידה, מחשש שידווחו עליי. במקום זה קראתי המון חומר על הריון, לידה וטיפול בתינוק, ולמדתי לבד. למרות השהייה הבלתי חוקית היה לי ביטוח רפואי מקיף ומצוין, ואת מעקב ההריון עשיתי אצל רופא נהדר, ממוצא סיני, שגם יילד אותי בסוף, למרות שממש כמה ימים אחרי הלידה שלי הוא עבר ללוס אנג'לס. היה לי מזל, וילדתי קצת לפני התאריך המשוער, כך שהוא נכח בלידה שלי בכל זאת.
למרות הביטוח המקיף לא עשיתי בדיקות נרחבות ומרובות כמו בארץ, פשוט מפני שהשיטה שם אחרת. הייתה בדיקת דופק בהתחלה, ובדיקת אולטרסאונד נוספת לקראת סוף ההריון. לאורך ההריון הייתי במעקב צמוד בבית היולדות, ובדקו את המשקל שלי ואת גודל הבטן.
בארה"ב צריך להירשם מראש לבית החולים שבו את רוצה ללדת, אבל אני בכל מקרה רציתי ללדת עם הרופא שהכרתי, ומלבד זאת הביטוח שלי כיסה שם את הלידה.
בנוסף הייתה בבית היולדות הזה גם רופאה ישראלית, והרגשתי שם הכי בנוח. אגב, הביטוח שלי היה כל כך מקיף, שקיבלתי תלושים לקנות מיץ, חלב וגבינה צהובה, שנחשבים שם בריאים בהריון, ואפילו שנה מימון לתמ"ל של הילדה, לבדיקות ולתרופות בשבילה.
רופא מרדים ושלושה עוזרים בשביל אפידורל
איך שהגעתי ללדת הציעו לי אפידורל, וסירבתי. אמרתי למרדים שאין סיכוי שאקח, אבל אחרי פחות משעה נשברתי, וקראתי לו לחזור מהר. את האפידורל נותן בארה"ב צוות של ארבעה אנשים: מרדים ושלושה עוזרים, שמוודאים שהיולדת לא תזוז.
האקס שלי, אבא של ליאם, היה איתי, ולא הבאנו מלווים נוספים. האשפוז הוא כמו בארץ, יומיים וחצי אחרי לידה רגילה.
במחלקה את מקבלת כל מה שאת צריכה: פדים, תחתונים חד פעמיים ואפילו דיאודורנט ומברשת שיניים. בנוסף קיבלתי תיק מלא מוצרים וקופונים, משטח החתלה, חיתולים, משחות וטואלטיקה.
יש בבתי היולדות ייעוץ הנקה, והם מאוד תומכים בעניין. יש כמובן תינוקייה, אבל העדפתי ביות מלא, כי שמעתי על הרבה חטיפות ופחדתי. הם מאוד לחוצים בעניין הזה, יש להם כל מיני שיטות למנוע חטיפות, אבל עדיין חשבתי שהכי בטוח שהילדה תהיה איתי כל הזמן.
אמא שלי הייתה חסרה
בארה"ב מתייחסים לנשים בהריון וליולדות כאילו הן מלכת אנגליה. כל המהלך של ההריון והלידה הרבה יותר מכבד, נותנים לך הרבה יותר פרטיות, ולא כמו בארץ שכל הזמן יש מיליון מבקרים בכל שעה של היום, ואת עם עוד יולדות בחדר. החדר שקיבלתי במחלקת יולדות היה יותר מפואר מכל מלונית בארץ, ויש לי למה להשוות, כי אחרי הלידה השנייה, בארץ, עברתי מהר מאוד למלונית, אחרת הייתי משתגעת.
ועדיין, המשפחה הייתה חסרה לי מאוד בכל החוויה של ההריון והלידה. מאוד רציתי שאמא שלי תראה אותי בהריון ותהיה איתי ברגעים המרגשים האלה.
פעם אחת הייתי בקניון לבחור בגדי הריון, ובגלל ההורמונים בכיתי בטירוף שאמא שלי לא איתי לבחור את הבגדים.
לקראת סוף ההריון סיכמתי עם ההורים שלי שהם יגיעו שבועיים לפני התאריך המשוער שלי, ויישארו שבועיים אחריו. מרוב התרגשות ילדתי יום לפני שהם נחתו, אז אמנם אמא שלי לא הספיקה לראות אותי בהריון, אבל הרווחתי את שני ההורים שלי, שעזרו לי מאוד בחודש הראשון, כי לא היה לי מושג בכלום שקשור לתינוקות.
לימור גבאי (33) היא צלמת. אמא של ליאם אמלי, בת 8 שנולדה בארה"ב ושל בר, בן חצי שנה, שנולד בישראל.