דנית גולד  (צילום: דויד סקורי)
צילום: דויד סקורי

מרץ 2020, הקורונה פורצת לישראל, ועל דירתנו השכורה והשבורה בתל אביב נפל טיל, כך נדמה. צעצועים פזורים בכל מקום, כתמי צואה ושתן מרוחים על הקירות, ואישה אחת בוגרת מערסלת את התינוק שלה בפעם המאה, מנסה להרגיע ולהרדים. והנה אחרי שעות של בכי ושל מאבק, עיניו הקטנות מתחילות להיסגר, גופו נרפה והוא עומד להירדם כשלפתע דפיקות רמות מן העולם שבחוץ מעירות את כל הבית באחת. התינוק נבהל ופורץ בבכי וגם אני פורצת בבכי, מוסרת את התינוק לבן זוגי והולכת לנעול את עצמי בחדר השינה, וברגע זה נופל לי האסימון: שיקרו לי. שיקרו לי ובגדול.

"כשנולד תינוק נולדת גם אמא", "אמא יודעת הכי טוב מה נכון בשביל התינוק שלה", "אין כמו אמא" – כל מה שאי פעם סיפרו לי על אימהות, כל הקלישאות, כל המיתוסים – לא היו דבר אלא שקר. האוויר הלך ואזל, הקירות הלכו וסגרו, ואני נפלתי על המיטה עד שבסופו של דבר אזרתי כוח והלכתי לעשות את הדבר היחידי שמאז ומעולם עזר לי – הלכתי לכתוב.

מאז שאני זוכרת את עצמי הכתיבה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. עוד בהיותי קטנה פיתחתי את ההרגל של הכתיבה ולימים הבנתי כי עשיתי זאת מתוך רצון להבין טוב יותר את העולם ואת עצמי. ברגעים טובים וברגעים קשים הכתיבה הייתה בשבילי המקום הבטוח, הלא ביקורתי, שתמיד רצתי אליו. לכן היה זה מתבקש שגם הפעם בעקבות המשבר האישי שלי אפנה לכתיבה כדי למצוא עזרה.

ארבע שנים מאוחר יותר אני מוקפת אימהות ותינוקות. האירוע הוא סדנת הכתיבה "אימהות כותבות" בהנחייתי והטקסטים זורמים כמו מים. אמא אחת תכתוב על היום שבו ילדה את בנה, אחרת תכתוב על היום שבו איבדה את אמה, ואמא שלישית תכתוב על כל השנים בהן ניסתה להרות, על הניסיונות ועל המחיר שהם גבו. כל זמן שהיא תקריא את הטקסט שלה היא תלטף את התינוקת היפה שלה באצבעותיה הרכות. כל האימהות יהיו מאוד בעניין של הסדנה, ירצו לכתוב ולשתף, כולן מלבד אחת שתופיע בזמן לכל המפגשים אך תמיד תמצא תירוץ אחר לשתיקתה. זה יראה לי משונה. הרי תמיד היא מגיעה ועוד בזמן. מדוע שלא תרצה לשתף?

עשר דקות לפני תום המפגש האחרון שלנו אני מחליטה לפנות אליה ולבקש ממנה לשתף את שכתבה. תחילה היא מהססת אבל אז ברגע של חולשה היא מסכימה ומתחילה להקריא את הטקסט שלה בפני כולן. כמה רגעים לאחר מכן ברור לכולנו שיש כאן משהו אחר.

באותו בוקר שחור של ה-7.10 היא הגיעה לבית החולים בגפה אחרי שהתחילו לה הצירים מוקדם מהצפוי. מאחר והיא אמא יחידנית, היא ביקשה מאמה שתלווה אותה בלידה, אך באותן שעות בוקר מוקדמות החליטה להמתין עד שתדע בבירור שהלידה מתקרבת כדי לא להעיר את אמה לחינם, ולבסוף ילדה דקות אחדות לפני שהתחילה מתקפת הפתע. לפני שהכל התחיל להתאבן ולהפוך חשוך יותר ויותר.

שבע בבוקר, החדשות האיומות מתחילות לזרום לבית החולים ובעקבות האזעקות אמה לא מצליחה להגיע לבית החולים. האחיות והרופאים מנסים להרגיע אבל ברור לכולם שהיקף האירוע טרם התברר והחשש גדול. לאיזה מין עולם זה עתה ילדה את בתה? ומה יקרה כאשר תעזוב את בית החולים? טרם הצליחה להתאושש מהלידה וכבר נאלצה להתמודד עם אימה מסוג חדש. מחזות הבלהות שראתה בדמיונה, הפחד, קור מזגן בית החולים, הניאון הקפוא, הכאב, על כל אלה כתבה בבהילות. תוך כדי הכתיבה נזכרה בפרטים שעד עכשיו לא זכרה כלל: ההמתנה מורטת העצבים לאות חיים ממשפחתה שגרה בדרום הארץ, הפרוצדורה של הלידה עצמה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא סיפרה על חווית הלידה שלה. הפעם הראשונה שבה הצליחה לשחזר את פרטי האירוע, לתת תוקף לרגשות שעד עכשיו ניסתה להדחיק, למחוק. הכתיבה עזרה לה לעשות סדר במחשבות ולהפריד בין האירוע האישי לבין האירוע הלאומי, הגדול, המשתק. ואולי בכך גם הצליחה, ולו לשעה קלה, לשחרר אותה מהעול הכבד שסחבה על גבה כל אותם חודשים ופשוט להיות. לשהות. לשהות בפחד, בספק, באי הידיעה, בחלום.

בספרי "בתוך המילים בתים" מחפשת הגיבורה את המקום שבו תוכל לשמוע ולכתוב את קולה. לצורך כך היא נודדת בין בתים, ערים וארצות אך נתקלת במחסום כתיבה כל זמן שסוד משפחתי אפל מהעבר מטיל עליה את צלו. התהליך שעוברת הגיבורה אחר חיפוש המילים הוא תהליך המחייב אותה להסתכל אל נפשה פנימה. רק כאשר תעז להשיר מבט ולהתמודד עם עברה, תצליח לשבור את השלשלאות המדומיינות ולכתוב.

גם עכשיו, שנה לאחר פרוץ המלחמה, מאורעות קשים עוברים עלינו ונחרטים בנפשנו ובגופנו. בתוך כל זה אני רוצה לומר לכל מי שמעוניין לנסות - אנא, כתבו! הכתיבה מאפשרת לך דיבור ישיר, נקי וחצוף עם עצמך, היא יכולה לגלות לך דברים חדשים על עצמך, היא פותחת לך דלתות ומחילות, מזמינה אותך להיכנס פנימה בלי להבטיח מהיכן תצא. וכעת משראיתי כיצד היא פועלת בזמן אמת אני יכולה לומר - היא גם יכולה לרפא אותנו. 

הכותבת היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה לאימהות