"הסתובבתי בתחושה שמשהו עומד להשתבש": בגיל 25, ינואר 2021 גיליתי שאני בהיריון ראשון. שני פסים אחרי הרבה זמן של ציפייה, מאוד רצוי ומאוד משמח, בעלי ואני היינו בעננים. התחלתי מעקב והכול היה מעולה, אבל כיוון שחיכינו הרבה, כל הזמן הסתובבתי בתחושה שמשהו עומד להשתבש. עד הרגע בו התחלתי להרגיש תנועות, מצאתי את עצמי פעם-פעמיים בשבוע הולכת למוקד הנשים, רק כדי לראות שהיא עוד שם והלב שלה פועם.
בשבוע 23, עצרנו לסקירת מערכות מאוחרת בדרך לריף הדולפינים באילת. הרופא מעט התעכב על הגפיים של העוברית ובסיום הבדיקה, הוא אמר שהם נראים מעט קצרים ממה שאמורים להיות, ולא תואמים לשאר הגוף. עם זאת, הוא הדגיש שהכול בסדר ואין מה להילחץ, המליץ לפנות לייעוץ גנטי, סקירה מכוונת לגפיים ומי שפיר בשבוע 32. יצאנו משם והתלוצצנו שהיא טי-רקס קטן. אז יש מצב שהיא תהיה נמוכה, זה בסדר, גם ככה בעלי ואני לא מאוד גבוהים.
כמה ימים אחרי, האסימונים התחילו להתגלגל. הלכתי לרופאה שלי בלי תור, היא בדקה את האחוזונים ואמרה שכן - משהו לא נראה טוב. היא המליצה לקבוע בהקדם סקירה מכוונת וייעוץ גנטי ומשם להתקדם. בבדיקה שארכה שעה פלוס, נכנסו רופאים מומחים בעלי שם גדול, ואחד מהם אמר לי: "לא יודע מה יש לך בבטן, אבל זה כנראה לא יחיה. את לא יוצאת מפה בלי מי שפיר". הסברתי לו שאני בלי בעלי ולא מבינה על מה מדובר. ההיריון שלי עד עכשיו היה תקין, למי אכפת אם היא קצת קצרה, והוא ענה: "במקרה הטוב היא תהיה גמדה עם מומים. במקרה הרע, יש פה משהו גדול יותר".
נקבעה לי פגישת ייעוץ גנטי ובדיקת מי שפיר למחרת בבוקר. הייתי בשבוע 26, שלא נמצא בחלון הזמן של הבדיקה ומעמיס על הקושי הרגשי והלחץ. החתימו אותי על טופס שאני יכולה לאבד את ההיריון בעקבות הבדיקה, והכול נחת עליי בבום. הסתגרתי בשירותים הקטנים במחלקת נשים באיכילוב והתפרקתי מבכי על הרצפה. את מי השפיר עשה פרופסור וולמן, שעשה את הבדיקות ברגישות אין קץ ואיחל לי בשורות טובות.
שבוע וחצי מהבדיקה, הגיעה שיחה מהיועצת הגנטית עם תוצאה: מי השפיר יצאו תקינים. לפי הבדיקה אין שום מחלה לעוברית, אבל משהו לא מסתדר כי מהאולטרסאונד ברור שיש משהו. היא הציעה לי ללכת לבדיקת אקסום, שהיא יקרה יותר ואינה בסל, אבל בודקת פאנל נרחב יותר של גנים. בשבוע 29, הלכתי לסקירה נוספת, בדקו אותי במשך שעתיים וחצי מבלי לפספס אף פרט. בסיום הבדיקה, הרופא אומר שהוא מתנצל, אבל נראה שיש צורך להפסיק את ההיריון. בפעם הראשונה שמענו את המושג "שורט ריבס", ונראה שזו התסמונת שיש לבת שלנו.
יצאנו מהסקירה המומים. אוחזים בתקווה שתוצאות האקסום יראו שהכול בסדר. התקשרנו לקבוע בדיקה אצל פרופסור נוסף, שאמר כי גם בעיניו צריך להפסיק את ההיריון. יום לאחר מכן, קיבלנו טלפון מהגנטיקה באיכילוב שביקשו להגיע כמה שיותר מהר. הן הסבירו לנו שהעוברית חולה במחלה שנקראת: "שורט ריבס פולודידקטי", שמגיעה בנשאות מאיתנו. שהיא לא תוכל לחיות וככל הנראה תיחנק למוות לאחר הלידה שלה. שיש צורך להפסיק את ההיריון מיידית ויש סיכוי של 1 ל-4 הריונות שזה יקרה שוב.
"מחכים לשיחה שתקבע ועדה להפסקת היריון"
מאותו רגע, אנחנו חוזרים הביתה ומחכים לשיחה שתקבע ועדה להפסקת היריון. שזה בכלל הזוי, הם צריכים לאשר לי להפסיק אותו? אתם אלו שרציתם שאפסיק. חיכינו לוועדה כשבין לבין התקשרה אליי מישהי ודיברה בחוסר רגישות משווע: "אין מה לעשות, את צריכה לחכות". מצאתי את עצמי צועקת עליה בבכי, שאני לא מוכנה לחכות ושאלתי אם היא יודעת מה זה לחיות עם הידיעה שאני הולכת להרוג את הבת שלי, בזמן שאני ממשיכה להרגיש אותה בועטת. היא השתתקה.
ביום ראשון 27.06.21, בשעה תשע בבוקר, הגענו למחלקת נשים באיכילוב. שילמנו על הוועדה להפסקת היריון, התיישבנו בחדר המתנה עם הרבה נשים בהיריון (שממשיך), והמתנו לעובדת הסוציאלית שתבוא לקחת אותנו. בשעה 12:00, התקיימה הוועדה להפסקת היריון, שם נשאלתי אם אני רוצה להפסיק אותו, ועניתי: "לא. אבל אין ברירה". את בעלי הם לא שאלו, מתברר שהגבר לא צד בעניין. הם הסתכלו עלינו ברחמים, אני בוכה ובעלי בהלם וחתמו על הטפסים. בשעה 13:00 נכנסתי לחדר, בטוחה עד השנייה האחרונה שמישהו יגיד שהכול בסדר, שהיה בלבול ואני יכולה לחזור הביתה. הפעם, המסך של האולטרסאונד כבוי, הכל שקט ויש אווירת אבל. זריקה אחת ללב של הבת שלי שמפסיקה את החיים שלה. בכיתי על המיטה, מסתכלת על בעלי ושנינו נשברנו יחד בכאב שלא ידעתי שאפשר להרגיש. את הבעיטה האחרונה שלה בצלע ימין אני עדיין זוכרת, וכנראה שלא אשכח לעולם.
"בשבוע שלושים, זו לידה לכל דבר"
לאחר שווידאו שהדופק פסק, עליתי לחדר לידה והתחלתי לקבל זירוזי לידה כאלה ואחרים. סבלתי מצירים, קיבלתי אפידורל, לחצתי ואפילו היו לי תפרים. הדבר היחיד שלא היה, בניגוד ללידה רגילה, זה רעש. בכי של תינוקת. היה שקט, שקט כל כך מצמרר שאני לא רוצה לחוות יותר שוב. נועם נולדה ביום שלישי, 29.06.21, בשעה 16:30, במשקל 1.300 ק"ג.
ראיתי אותה, החזקתי אותה, חיבקתי אותה והתנצלתי בפניה, על כך שלא הצלחתי להביא אותה לעולם. על כך שבחרתי להפסיק את החיים שלה. שלוש וחצי שנים אחרי וזה עדיין מלווה אותי בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אחרי הלידה קיבלתי אישור מבית החולים על לידת עובר מת, השתחררתי הביתה לחופשת לידה. האישה מקבלת חופשה ואפשרות לעבד את מה שקרה, אבל הגבר חייב לחזור לעבודה אחרי יומיים, כאילו הוא לא איבד ילד. באופן כללי, הסביבה לא מאוד יודעת איך לאכול את הדבר הזה. שכנים ברחוב איחלו לי מזל טוב ולא הבינו למה התחלתי לבכות. כשסיפרתי שהבת שלי מתה, היוצרות התחלפו ונאלצתי לנחם אותם. כל טלפון מביטוח לאומי לווה במזל טוב, עד שבפעם הרביעית כבר צעקתי על הפקידה שהם חייבים לשנות את הכיתוב במחשב שלהם, שיהיה כתוב באדום ובענק שזו לידה שקטה, לא שמחה.
באופן אישי, אני מתמודדת עם הומור שחור, אז הסביבה שלי בכלל התקשתה להכיל. אם יש בסביבה שלכם מישהי, מישהו, זוג שעוברים את זה, בבקשה מכם אל תגידו כלום. כל משפט שאנחנו מרגישים שיכול לנחם, יכול להיתפס כלא רגיש ולא מנחם בכלל בצד השני. אפשר לנסות להקשיב, לעזור, לא לשאול אם צריך אלא פשוט להגיע ולעשות. לסדר את הבית, לדאוג לאוכל. אם לזוג הזה יש ילדים קודמים בחיים, לשמור עליהם לכמה שעות כדי שהם יוכלו שנייה לחשוב, לעבד.
אם יש רצון לדבר, אפשר לשאול: איך הייתה הלידה? איך את מרגישה? ראיתם את הילדה שלכם? אתם יודעים איפה הם קבורים? בחרתם שם? אפשר גם פשוט להגיד: "אני פה, ואני מקשיב".
לסיפור שלי יש סוף טוב. אחרי שנתיים לא פשוטות בכלל של טיפולי פוריות ואבחנה של חרדות ופוסט טראומה בעקבות האובדן, זכיתי בהיריון טבעי עם עובר בריא. בנובמבר לפני שנה ילדתי את ילד הקשת שלי והפכתי לאימא של ילד חי ובריא. אם את עוברת את זה, אל תישארי לבד. אני ועוד נשים רבות שעברו את זה וקמו מזה פה עבורך. הקשת שלך תגיע.