יהב הקטנה כבר בת קצת יותר מחודש. היא מתוקה ובריאה, נולדה בלידה מהירה ללא סיבוכים, והיא הולכת וגדלה מיום ליום. אבל יהב עדיין לא פגשה את אמא שלה. יהב נמצאת כרגע עם אבא שלה, חנן בן מויאל (36), וסבתא שלה, אמא של אדווה, בדירת אייר בי אנד בי בטיביליסי, בירת גיאורגיה, שם נולדה בהליך פונדקאות. אמא שלה, אדווה מדלסי, לא יכלה להיות נוכחת בלידה שלה מאחר שאסור לה לטוס. אז בינתיים, היא מחכה לה בבית, ואין דבר שהיא מחכה לו יותר בעולם. "זה קשה, ממש. ניסיתי לעשות הכל כדי שאוכל לטוס", אומרת אדווה מביתם של בני הזוג במושב רועי בבקעת הירדן. "זו תחושה קשה של החמצה. לפספס את כל החודש הראשון שלה, לא ראיתי אותה עדיין לא בווידאו".
הסיבה שאדווה (36) לא יכלה לטוס להיות בלידה בתה, היא כי היא סובלת ממחלה כרונית בשם CIDP, נוירופתיה דלקתית, שמופיעה כמחלת ניוון שרירים ומתפרצת כל פעם מחדש ללא התראה. עיקר הפגיעה שלה הוא ברגליים, שם מתחילים התסמינים, אבל הם מתפשטים גם לשאר חלקי הגוף. המחלה מאופיינת בחולשת שרירים, שמלווה באובדן תחושתי וכאבים בגפיים. הסובלים מהמחלה חווים בעיות בשיווי משקל, וקשיים בהליכה שמחמירים עם הזמן. "לפני כמעט עשר שנים היה לי חום גבוה, ומשם זה התחיל", מסבירה אדווה. "אבל אי אפשר לדעת ממה זה נגרם. עכשיו כל דבר קטן יכול לעשות התקף, נגיד הייתי מצוננת? התקף".
איך זה בא לידי ביטוי?
"פתאום אני מתחילה להיות חלשה, יש לי רעידות והגפיים מפסיקות לעבוד. כמו משותקת. נותנים מלא תרופות כדי לנסות לעצור את ההתקף, אבל בהתקף האחרון אף תרופה לא עזרה לי אז נפגעו לי הרבה דברים בגוף".
"אמרו לי שיש סיכוי של 50% שלא אסיים את ההיריון"
בשנתיים האחרונות חוותה כמה התקפים, וכתוצאה מהם גם פגיעה בריאות. "עברתי שלוש פעמים שיקום, זה להתחיל הכול מחדש, גם ללכת. בפעם האחרונה הצלחתי ללמוד ולסיים תואר ראשון בחינוך וקרימינולוגיה. לא. ויתרתי. עשיתי גם עבודה מעשית בכלא שאטה. הייתי מגיעה עם קביים, זה היה ממש מאתגר. בקורונה הייתי נעולה בבית כל התקופה. גם הייתי לוקחת תרופות מדכאות מערכת חיסון".
אדווה וחנן כבר 12 שנה ביחד, הם התחתנו ב-2016. מעולם לא היה להם ספק שיהיו הורים. "המצב שלי לא בעייתי להריון ולידה, עד שהתחילו עניינים עם הריאות", אומרת אדווה. לפני שהריאות שלה נפגעו, היו השניים בעיצומו של תהליך הפריה. "עשינו את כל הבדיקות, היינו על זה, עוד שנייה זה היה קורה", היא אומרת. "כולם היו בעד, הבדיקות היו תקינות, אבל אז הגענו לשלב שאיבת הביציות, והמרדים לא הסכים. גם הרופא ריאות שלה שם ברקס", אומר חנן בשיחת טלפון משותפת מטיביליסי,
"הם נתנו לנו תקווה במשך השלוש שנים האלה של הטיפולים", מספרת אדווה, "זה קרה פעמיים, פעם ראשונה בעפולה, ואז כשעברנו להדסה עין כרם, שם אני מטופלת. ממש לקראת הסוף של התהליך עצרו הכול. אמרו לי 'את יכולה להיכנס להיריון, אבל יש 50 אחוז סיכוי שלא תסיימי אותו'. הם התכוונו שלא אסיים אותו בחיים או עם תינוק".
קשוח.
"זה משהו שתמיד חלמתי עליו, רוב הנשים חולמות על זה. לחוות, להרגיש את זה. היו כמה ימים קשים, אבל התאוששנו מהר. אמרתי 'טוב, אני לא אכנס להריון, אבל לפחות בלידה אני אהיה'. ואז גם בלידה אני לא יכולה להיות. לאורך כל התהליך, חוויתי המון אכזבות. אני מסתכלת על זה היום, ורואה שזה קטן לעומת מה שמחכה לי בהמשך הדרך".
אחרי שעיכלו והבינו שהיריון לא יהיה פה, מיהרו אדווה וחנן להתחיל לחפש חברת פונדקאות. הם עברו כמה חברות, עד שעם אחת מהן SURMOM, הרגישו מיד שזה המקום בשבילם. "זה קרה בשיחה הראשונה, לכולנו היה קליק מטורף. ישר הרגשנו את החום", אומרת אדווה. "איך שניתקנו את הטלפון שנינו אמרנו ביחד שאנחנו הולכים איתם". SURMOM, העוסקת בפונדקאות ובתרומות ביציות בארץ ובחו"ל, פועלת בארבע מדינות. אדווה וחנן בחרו לעבור את התהליך בגיאורגיה.
לא חשבתם לעשות את זה אולי בארץ?
"חשבנו והתלבטנו", אומר חנן, "ואפילו עזרו לנו בהתלבטות בחברה. אבל בארץ זה יותר קשה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת בירוקרטיה. העלות בישראל היא כמעט 350 אלף שקל, ורק להתחיל את התהליך לוקח שנה, הערכות, בדיקות פסיכולוגיות, ועדות. זה יכול לקחת בשקט שנתיים אם לא יותר. פה בגיאורגיה, עם כל העלויות זה מסתכם ב-240 אלף, וגם פחות משנה יש לנו ילדה".
השלב הראשון היה ייצור עוברים. אדווה עברה תהליך של לקיחת הורמונים ("זה לא השפיע לרעה בשום צורה") ושאיבת ביציות ("עשו את זה בהרדמה מקומית. ראיתי את התהליך במסך"). לאחר מכן, חברת הפונדקאות מעבירה את העוברים לגיאורגיה. בשלב הזה, בני הזוג בוחרים פונדקאית. "גם פה בדקנו למי התחברנו יותר ופחות. התחלנו עם מישהי את התהליך, אבל היא לא נקלטה", מספרת אדווה. "זה היה קצת מבאס אבל אמרנו 'לא נהיה חזירים ונחשוב שזה יקרה על הפעם הראשונה'. בפעם השנייה הפונדקאית לא יכלה, ואז עברהו לפונדקאית אחרת. גם פה הניסיון הראשון לא הצליח, ובשני היא נקלטה".
איך זה לעבור היריון מכל כך רחוק?
"קיבלנו את זה. מה שמאוד עוזר זה שהכול היה גלוי ושקוף, וזה ייאמר לזכותם", משתף חנן, "בכל יום שישי היו שולחים לנו הודעה שהם דיברו עם הפונדקאית ושהיא בסדר, כל בדיקה היו מעדכנים על הכול. זה מאוד מרגיע".
"גם היו עונים לנו צ'יק צ'ק", מוסיפה אדווה, "פעם היה לי איזה חלום ונלחצתי וכתבתי להם והם ענו מיד שהכול בסדר. לא החסירו מאיתנו כלום. לפני כל בדיקה שהיא עשתה היו שולחים לנו סלפי שלה ושל מי שליווה אותה, ומיד אחר כך את התשובות. אני וחנן עשינו חוק שביום של בדיקה אנחנו בחופש, פותחים את ההודעות ביחד".
הם תכננו להגיע שלושה שבועות לפני התאריך המשוער של הלידה. להתמקם, להכיר, לקנות דברים. אבל במאי, כשהפונדקאית בחודש חמישי. אדווה חווה התקף מג'ורי, ואיתו פגיעה קשה בריאות. "זה פגע לה באזור הסרעפת", מסביר חנן, "במקום שהיא תעבוד 80 אחוז, היא על 25 אחוז, ואז גם קשה לה לנשום כי הסרעפת לא מתפקדת. הריאות עובדות יותר אז גם הן נפגעו".
"במאי הובהלתי לטיפול נמרץ עם דלקת ריאות קשה במצב מאוד קשה, בין חיים ומוות", אומרת אדווה, "הייתי שם אטרקציה". "דלקת הריאות החריפה שיבשה את כל התוכניות", מוסיף חנן, "פתאום תוך כמה שעות היא הגיעה לטיפול נמרץ. אמיתי נלחמה על הנשימות שלה. היא הייתה שם חודש שלם. ואז יום אחד יש לפונדקאית בדיקה, וזה מצד אחד, ומצד שני אשתי נלחמת על החיים שלה. אחד הרגעים הכי מטורפים היו כשהמכשירים התחילו לצפצף והנשימות פתאום הפסיקו. באותה שנייה אני מקבל תמונה של הילדה שלי באולטרסאונד, עם הידיים למעלה".
"חנן תפס לי את היד ואמר 'תהיי איתי רגע, תסתכלי על התמונה, הכל טוב'. זה נתן לי בוסט מטורף", נזכרת אדווה, "אני זוכרת את התמונה וזוכרת שאמרתי לעצמי 'אסור לוותר, לא לוותר'. אבל את הרגע שהמכונה צפצפה וחנן צעק לרופאים אני לא מאוד זוכרת", היא צוחקת.
אחרי שהשתחררה מבית החולים, עברה לשיקום בבית לוינשטיין, שם הייתה מאושפזת חמישה חודשים. "השתקמתי עם בלון חמצן וכיסא גלגלים. לא יכולתי לעשות כמעט כלום כלום לבד", היא אומרת. "נתתי שם הרבה עבודה. אבל אחרי שהתחלתי ללכת והיית פחות עם חמצן, חטפתי שוב דלקת ריאות. הייתי אמורה להשתחרר בספטמבר, ושוב המצב התדרדר והתחלתי את השיקום מהתחלה".
המלחמה התחילה כשהייתה בשיקום. בבית החולים שחררו הרבה מטופלים, אבל אדווה וחנן נלחמו כדי שהיא תישאר. היה להם ברור שהיא חייבת שיקום יומיומי. היום היא כבר בשיקום יום, נוסעת כל יום מבקעת הירדן להדסה, ממשיכה להתחזק מיום ליום. חנן כבר חודשיים בגיאורגיה. מחשש שיסגרו את השמיים, הוא טס שלושה שבועות לפני תאריך הלידה המשוער. אמא של אדווה הצטרפה שבועיים אחרי.
איך הייתה הפגישה עם הפונדקאית?
"היא הייתה נבוכה, גם אני, אבל זה היה רגע מלא באור. היא ידעה שאני לבד, ושאדווה חולה, וזה היה רגע כזה שאת רואה מישהי מלאת אור. כאילו קרן ממנה משהו".
בעצם היית לבד בלידה.
"עם חמותי, כן. הייתה לידה בסדר, הייתה מאוד מהירה, ותוך שתי דקות הילדה הייתה אצלי בידיים".
"הכול יכול להתהפך, יש זוגות עם ילד בן חודשיים שעדיין פה"
עכשיו הם בדירה, מחכים שיוכלו לחזור לארץ. הפרוצדורה לא פשוטה ולא מהירה. "צריך להוציא תעודת לידה, ואז לעשות בדיקת DNA, ואז לשלוח אותה לתל השומר ולחכות לתשובות, ואז לחכות ששופט יאשר. חודש-חודשיים של בירוקרטיה. עברנו כבר חודש, יש לנו פה לפחות עוד שלושה שבועות, אבל הכול יכול להתהפך. אני רואה זוגות עם ילד בן חודשיים שעדיין פה", מסביר חנן.
אדווה כבר לא יכולה לחכות. "מראש הפירמידה, יוצא שאני בסוף שלה. אני מחכה שהם יבואו כבר, לא ראיתי את חנן חודשיים ואת אמא שלי חודש וחצי. אני רק מחכה לנסיעה לשדה. בא לי כבר לתפוס אותה ולהריח אותה".
"כפרה עלייך, אני אעשה את זה בשבילך חיים שלי. עוד מעט גם את תעשי את זה", אומר חנן לאדווה.