אני משתפת ברגע מאוד אינטימי, וזה לא קל לי, אבל מרגישה שזה יהיה פספוס עצום והחמצה גדולה להרבה נשים שלא תדענה את זה.
עברתי מסע ארוך עד הלידה הזו, שהיתה שונה ועוצמתית מכל מה שידעתי בחיי. הלידה הראשונה של בתי הבכורה לפני שבע שנים היתה כואבת וטראומטית. לקח לי שנים להתגבר על הרישומים שהותירה בי, וזאת למרות ש"לפי הספר" הלידה עברה חלק. ילדתי ללא משככי כאב, ללא תפרים והתערבויות חיצוניות. ועדיין הלידה נשארה כזיכרון שבו הסמכות על הגוף שלי נלקחת ממני ברגעים של פגיעות וחוסר אונים עצום מול הכאב שחוויתי, לחץ והפחדה אינסופיים מהצוות הרפואי שאלד מהר ככל האפשר.
הלידה הסתיימה בזה שהמיילדת פשוט דחפה לי את הבטן והרחם בעוצמה והוציאה אותו ממני כשאני צורחת מכאב ומפחד.
ללידות הבאות הגעתי מוכנה יותר ומחוברת יותר לגוף שלי, לסמכות שלי ולמה חשוב לי. ועדיין ברגע האמת הרגשתי כלואה בתוך הגוף שלי ומתחננת כבר שזה ייגמר.
בלידה הרביעית שלי, שהיתה בתחילת המלחמה הקשה הזו, הגעתי עם בקשה אחת בתוכי: להתמסר לגוף שלי ולמה שהלידה מביאה איתה, מבלי להתחשב בכל הקולות מסביבי. לסמוך על עצמי.
הלידה התחילה בשבוע 41 והתפתחה מהר מהצפוי. כבר בבית בבדיקה עצמית של צוואר הרחם שלי, הבנתי שאני בפתיחה מתקדמת. תמיד חשבתי שרק מישהו מוסמך יכול לעשות את זה, אבל עם המסע שעברתי ביחס לגוף הנקבי ולמיניות שלי, גיליתי שאישה שמכירה את צוואר הרחם שלה יכולה לבדוק בעצמה פתיחה.
כשהגענו לבית החולים, המיילדת בדקה אותי וראתה שאני בפתיחה מלאה, ומיד הכניסו אותי לחדר לידה, חיברו לי מוניטור לבדיקת דופק וערכת לידה שכבר פתחו על השולחן לקבל את העולל אבל אפס.
משהו בסיטואציה שיתק אותי ובמשך שעתיים שכבתי במיטה בלי צירים, הרגשתי שזה קשור למעבר בין הבית שהוא מקום בטוח לבית חולים, והגוף שלי הגיב לזה. באותו הרגע שבו התחלתי לחשוש מכך שהלידה לא מתקדמת הדולה שליוותה אותי אמרה לי משפט מכונן "ככל שתהיי יותר ברורה לגבי הרצונות שלך, כך פחות יתערבו לך".
תזכרי שאישה צריכה ללדת במרחב בטוח, באינטימיות, בחושך, קחי את הזמן להתחבר לזה.
בהתחלה הצוות הרפואי היה סבלני כלפי הבקשה שלי להיות לבד ובחושך, אבל אחר כך התחילו לחשוש ולרצות להתערב בלידה. פיטוצין, ואקום, קיסרי, הכל עלה שם.
כל זאת למרות שלא הייתה שום סיבה להתערבות כי לא היה מדד שאינו תקין. הבנתי שהנה מגיע הרגע שבו אני נעלמת פנימה, ונותנת להם לנהל אותי שהסמכות שלי על גופי נלקחת, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהגוף שלי מעצם היותי נקבה יודע ללדת וכל עוד אין סכנה לעובר, אני נאמנה לגוף שלי.
ביקשתי מהצוות וגם מהדולה שיצאו מהחדר.
בן הזוג שלי חשב שאני צוחקת
היינו יחד בחדר הלידה, רק אני ובן זוגי ונכנסתי למצב של התכנסות, התחלנו לדבר, הוא נישק, חיבק והרגיע אותי. פתאום קלטתי שהיד שלי נמצאת על הפות שלי, מתוך אינסטינקט פשוט וזה היה נעים לי והרגיע את הגוף. נזכרתי שבלידה השלישית שלי זה גם קרה, אבל אז ישבה מיילדת והתבוננה בי, זה הביך אותי ונסוגתי. הפעם בגלל שהיינו לבד, הרפיתי. נחתה בי הבנה חייתית שאם אעורר את הדגדגן ואחווה אורגזמה זה יעזור לי, שיתפתי אותו בזה.
בן זוגי הסתכל בי בתמהון מוחלט, וחשב שאני צוחקת איתו. אבל מהר מאד הבין שאני לגמרי רצינית, וכיסה אותי בשמיכת בית חולים למקרה שמישהו יכנס. ביקשתי ממנו לנשק אותי, וזה נתן לי תחושת ביטחון ושקט פנימי בסיטואציה ההזויה הזו, שבה אני מאוננת על מיטת בית חולים בפתיחה מלאה.
כמה דקות של עינוג עצמי ואורגזמה פשוטה ורגילה לגמרי, שעוררה את הנרתיק והרחם שלי לדחף עצום שלא הכרתי מעולם.מיד עברתי להיות על שש, כמה צירי לחץ והמים פקעו. רבע שעה מהרגע שבו ביקשתי מכולם לצאת מהחדר, והוא נולד ישר לידיים שלי.
השוס היה שזה לא כאב, בשונה לגמרי מכל הלידות הקודמות שהיו בהן צירי לחץ של קרוב לשעה וכאבי תופת שלא מהעולם הזה.
לא היה בי פחד כי הגוף נפתח לעונג, רגע לפני שלב הכיתור שהיה בלתי נסבל בלידות הקודמות. המוח חיבר את האורגזמה לצורך לדחוף, לכן הגוף לא התכווץ אלא נפתח ונפתח כמו בהמשך לאורגזמה ללידה מהירה וללא סבל. צירי הלחץ לא כאבו לי וזה היה נס, זו תחושה מטורפת להרגיש את העובר יוצא ממני כשהגוף שחרר רגע לפני זה מלא אנדורפינים ואוקסיטוצין.
בדיוק ברגעי השיא הרופא נכנס ותבעתי להחזיר לעצמי את המרחב הפרטי ללדת. היה לי ברור שאם הוא ייכנס, הלידה תיעצר. הייתי על שש, ערומה, עם צירים חזקים ואמרתי לו: "צא מייד החוצה", והוא מייד נסוג ויצא. הייתי צריכה לעבור שלוש לידות שבהן סמכתי על מה שבחוץ, כדי להבין שאני באותו רגע סומכת על הגוף שלי, החוויה של האורגזמה חיברה אותי לעצמי ולסמכות הפנימית שלי.
דברים שגברים לא חוקרים
החיבור לגוף והרעיון לחוות אורגזמה כדי לקדם את הלידה לא מגיעים מתוך חלל ריק. מאז הלידה הראשונה ששינתה את כל עולמי אני חוקרת את עולמות התוכן של מיניות האישה, ולחוות אורגזמה בזמן לידה אמנם לא היה חלק מהתוכנית שלי, אבל זה היה בתודעה.
אני יודעת שהאורגזמה יוצרת כיווץ בשליש התחתון של הנרתיק, בצוואר הרחם וברחם עצמה. יש סיבה שהדגדגן קרוב לתעלת הלידה, יש לו ערך עצום בחיים שלנו, מעבר לתפקיד הקטן שנתנו לו בספרות הרפואית כמקור מענג, הדגדגן הוא מקור כוח עצום עבורנו בשיכוך כאב, בהתקדמות לידה וגם בעונג,
אלו תפקידים שהעולם המחקר האקדמי שעדיין מובל ברובו על ידי גברים לא חוקר, אך אנו כנשים יכולות לחקור את זה בגוף שלנו.
למרות שאין מחקרים שמראים שדגדגן מקדם לידה, יש לא מעט עדויות של נשים. מה שמבהיר שהידע על נשיות חסר כי אנחנו חיות בתרבות פטריארכלית שהרחיקה אותנו מהגוף שלנו, ולכן חשוב כל כך שאנחנו הנשים נשתף את סיפורי הלידה שלנו ונעביר את הידע אחת לשניה.
זה אישי ואינטימי מאד עבורי ובכל זאת משתפת כאן כי אני רוצה שכל אישה תדע זאת.
שנדע שהגוף שלנו הוא גאוני, שמיניות מחוברת ללידה, שמותר לנו לגעת בפות בזמן לידה, לגעת בדגדגן, להרגיש את הפתיחה של צוואר הרחם דרך הנרתיק מתוך הגוף שלנו.
מדהים כמה עמלו במשך השנים להרחיק מאיתנו את הקרבה הבסיסית ביותר לגוף שלנו בלידה.
חומרי הרדמה, חלוקי בית חולים, שכיבה על מיטה לא נוחה באין תנועה, מכשירים שונים ומשונים והמתנה אינסופית לסמכות הרפואית בבדיקות פתיחה מתישות שיגידו לנו כמה אנחנו מתקדמות או נכשלות - העיקר שלא נדע בעצמנו.
החיבור הבסיסי הזה לפות הוא שמביא חיים לעולם, הוא שמאפשר לנו את חוכמת הנקבה הגדולה שיודעת ללדת, להניק, להביא חיים לעולם. בעולם שבו הכוחות הזכריים משתוללים בחוסר איזון כאוטי, נחוץ יותר מתמיד לקחת שליטה מחדש על הגוף שלנו ועל הידע הנקבי החסר כל כך בעולמנו.
אין פריווילגיה לשתוק יותר. צריך לקחת חזרה שליטה על הגוף שלנו, על הלידות שלנו, על הידע הפנימי שלנו, שנפעל מתוך הסמכות הנקבית שבנו ונאמין בנו.
זורגזמה מעולה לקידום לידה, כך גם מגע בפות, בדגדגן, בפטמות. אבל מעבר לזה - הרגע הזה בלידה שביקשתי מכולם לצאת החוצה ונתתי אמון בגוף שלי, שיקח אותי, היה רגע מכונן שבו החזרתי לעצמי את הסמכות הראשונית והגולמית על הגוף שלי, וזה מעבר להכל היה רגע מכונן של עוצמה מעבר למילים, בגוף הנקבה שלי.
בתקופה הזו, הקשה כל כך, שחוסר האונים הוא אינסופי, זה היה רגע של אור שמאז עוד מאיר לי את הדרך.
שרה שרגא, תושבת קריית טבעון ואם ל-4, פעילה ויזמת חברתית לקידום תודעת הנקבה בעולם