בתקופה שבה התמחה ברפואת ילדים בארה"ב, פנו לפרופ' ארטור אידלמן (כיום 84) מבית הספר לרפואה של ייל בקונטיקט וביקשו ממנו להצטרף לתת התמחות ברפואה חדשה שנקראת "רפואת יילודים". "חיפשו רופאים צעירים כדי להכשיר אותם להיות רופאי יילודים, עד אז לא ידעו מה הבעיות המיוחדות שמהם סובלים פגים, לא היה ציוד וטכנולוגיה, לא היה מעקב בכלל אחרי יילודים או אחרי לידות שקטות, והבינו שצריך לשנות את ההתייחסות".
פרופ' אידלמן היה מהראשונים בארה"ב שעברו את ההכשרה בין השנים 1966-1968. לאחר מכן גויס לצבא האמריקאי בעקבות מלחמת וייטנאם, ובתום השירות חזר לבית ספר לרפואה ע"ש איינשטיין בניו יורק ושם הקים את היחידה לטיפול נמרץ ביילודים ובגילו הצעיר הספיק אף לקבל תואר של פרופסור לרפואה. על אף ההצלחה המקצועית המסחררת לה זכה בארה"ב, ברגע שהוזמן על ידי פרופסור דוד מאיר - אמריקאי מנהל בי"ח שערי צדק דאז ומי שהיה בעברו מורה של פרופ' אידלמן - להקים את מחלקת היילודים הראשונה בארץ, פרופ' אידלמן לא היסס לרגע, ובשנת 1978 כשהוא בן 39 עלה לישראל. "לא היינו הראשונים בעולם, אבל היינו הראשונים בארץ, ומחלקת היילודים בשערי צדק הפכה להיות מודל עבור בתי החולים האחרים. לא היו עדיין מחלקות, הצוותים עברו הכשרה מיוחדת, זו הייתה מהפכה".
המהפכה שאליה מתכוון פרופ' אידלמן היא אמנם מקומית, אך בשנים הללו התחוללה גם מהפכה עולמית בטיפול ביילודים ובפגים אשר באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:
- מהפכה מדעית
"אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות החמישים והשישים, הבינו שיילוד הוא לא ילד ושיש לו מערכות פיזיות, ביולוגיות וכימיות אחרות, ולכן התחילו לחקור איך ניתן לטפל בו". - מהפכה טכנולוגית
"כשהתחלתי בשנות ה-60 התמחות, לא היו מחטים מספיק קטנות כדי להכניס לווריד של היילוד, ולא יכולנו לעשות להם עירוי נוזלים או לתת תרופות, זו רק דוגמה קטנה של מה שהיה חסר לנו מבחינה טכנולוגית, מעבר למכשירי הנשמה, אינקובטורים מחממים ומבודדים מחשיפה לזיהומים. כשלא הייתה מחט שדרכה יכולנו לתת ליילוד תרופות או נוזלים, היינו מכניסים מחט רגילה מתחת לעור ומזליפים נוזלים, ומקווים שייספג באיזו דרך. נתנו לטבע לעשות את שלו וברוב המקרים הוא לא החזיק מעמד". - מהפכה בתפיסת העולם
"זו הייתה המהפכה הגדולה והמשמעותית – שהיחס ליילוד ולפגים לא אמור להיות כמו היחס לחולים מבוגרים וקשישים. ברגע שהיה יותר ידע והטכנולוגיה התפתחה, התחילו להבין שיש כדאיות לטיפול ביילוד. שבועיים אחרי שהגעתי לארץ, קראו לי לראות תינוק שהיה חולה מאוד. הבנתי משיחה עם האם שכנראה יש מחלה גנטית וזו לא סתם פגות. היא סיפרה לי ששנתיים לפני היא הביאה תינוק שלא שרד יותר מיום או יומיים. הלכתי לחפש את התיק של התינוק שנולד לפני שנתיים כדי להבין במה מדובר. כשבררתי בארכיב של בית החולים אמרו לי שלא קיים תיק כי אין תיקים ליילודים שנולדו (מדובר בעידן טרום המחשבים, שבו המסמכים נשמרו בתיקים שנכתבו ידנית). כלומר כיילוד הוא לא קיים כי אין לו עדיין מספר זהות, פניתי מייד למנהל ביה"ח ואמרתי לו: 'יש כאן הרבה דברים שצריך לתקן, אבל ממחר כל תינוק שנולד, פותחים לו תיק', ולמחרת אכן החלו לפתוח תיקים ליילודים, ותוך שנה כל בתי החולים האחרים בארץ אימצו זאת".
"אל תדאגי, בעוד שנה תוכלי שוב להביא תינוק"
פרופ' אידלמן מספר כי בתקופה שבה התמחה ברפואת יילודים, לימדו אותו, בין היתר, כיצד להעביר מידע להורי היילוד. "אם לדוגמא התינוק נפטר, המשפט המפורסם שאומרים לאימא היה: 'סליחה אני מצטער לומר לך שהתינוק לא החזיק מעמד, אך אל תדאגי בעוד כמה חודשים תיכנסי להריון ובעוד שנה תלדי תינוק בריא, אנחנו לא מצפים שהבעיה תחזור'. המשפט הזה בעצם אומר לאימא, יש תחליף אל תתייחסי לזה, אנחנו יודעים שזה מצער אבל זה לא כמו לאבד ילד גדול, לתינוק הזה יש תחליף - הילד הבא. הבעיה היא שגם התרבות והדת שלנו תומכות בזה, כי תינוק שנולד ולאחר מכן נפטר אינו נחשב בר קיימא אלא נפל. על יילוד או עובר שנפטר לא יושבים שבעה, ואין זה משנה באיזה שבוע נולד, לא אומרים קדיש, אין מצבה, אמנם מכבדים את הגופה אבל קוברים אותו בקבר אנונימי. המסר הזה מפריע לי. למה לא יושבים שבעה או לא אומרים קדיש? אין כאן הכרה בטרגדיה של מותם, ולכן ההורים לא עוברים תהליך ולא מקבלים את התמיכה הראויה. לא מעט מחקרים שנעשו בנושא העלו כי ההורים מסתובבים שנים עם הרגשה של משהו שלא נסגר כמו שצריך".
"הנקה זה נושא שקרוב מאוד לליבי"
"הנקה זו התזונה הכי אידיאלית ומגיעה לכל תינוק זו הדרך שבה הטבע יצר אותנו", אומר פרופ' אידלמן שכותב לא מעט בנושא, מרצה בפורומים שונים ומשמש כעורך ראשי של ירחון בינלאומי בנושא הנקה בשם: "Academy Breastfeeding Medicine".
בקרב חלק מהציבור, הנקה נתפסת כתזונה נטו, אך לדברי פרופ' אידלמן, להרכב חלב האם לא ניתן למצוא תחליף, גם לא בפורמולות השונות. "בחלב אם קיימים הורמונים שהיתרון שלהם הוא במניעת התפתחות זיהומים, ולטווח הארוך תיתכן מניעת מחלות סכרת ולב. בנוסף, עצם פעולת ההנקה חשובה לבריאות האם. כשהאם מניקה לפחות חצי שנה, זה מוריד את הסיכון לסרטן השד והרחם ומשפיע על לחץ הדם ומחלות לב. ואם ההנקה חשובה ליילוד, לפג זהו עניין של חיים ומוות. חלב האם מוריד בעשרות אחוזים את הסיכון שלא יחזיק מעמד כי הוא חשוף לזיהומים למיניהם ולתהליכים דלקתיים כך שהוא חיוני מעל ומעבר להישרדות ולהחלמה שלו. לכן כאשר האם לא יכולה לספק חלב, קיים בנק חלב שבו יוכל לקבל חלב מנשים אחרות".
מה עדיין חסר בתחום הילודה בישראל?
"שאנשים יבינו את החשיבות של חלב אם. בנוסף, החסר המשמעותי הוא כוח אדם סיעודי לטיפול ביילודים. יש את הידע, הטכנולוגיה והציוד, יש לא מעט רופאים מומחים שמוכנים להשקיע אבל אין מספיק אחיות. על פי הוראת משרד הבריאות, בארץ היחס לכל מאושפז בטיפול נמרץ הוא אחות אחת ל-2 חולים, כמובן שהיה אידיאלי שזה יהיה אחד לאחד, אבל זה היחס. לעומת זאת, זה לא חל על פג, גם אם הוא במצב קשה ומונשם, הסטנדרטים הסיעודיים לטיפול ביילוד הם אחרים – אחות אחת לשלושה או ארבעה יילודים. אין שום סיבה שהסטנדרטים יהיו שונים משל ילד או מבוגר, אבל היחס הזה משקף את היחס ליילודים. כמובן שלא קיים בית חולים שישקיע על חשבונו ויוסיף את כוח האדם הנדרש. בעולם המערבי המפותח, כמו במדינות אירופה וצפון אמריקה, לא קיימת הבחנה בין יילודים למבוגרים, לכל מי שמגיע לטיפול נמרץ מגיעה אותה ההתייחסות. באותה מידה, גם היחס לקבורת יילודים בארה"ב לא שונה משל מבוגרים, לכל קהילה ודת יש את המנהגים שלה אך יש אחידות ביחס ליילודים ולמבוגרים. ההבחנה שנעשית כאן בין יילודים לילדים ולמבוגרים פוגעת בהשקעה באוכלוסיית היילודים ובמוטיבציה להשקיע בכל המובנים, אמנם יש שיפור לעומת מה שהיה בעבר, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה".