"בלילה של העשירי ביוני 2018 ישנתי נפלא, לא ידעתי שבתי, שהייתה אז בבטני - הייתה במצוקה", מספרת רחלי חדד (32) מכפר יונה אשר מטיילת עם משפחתה ברחבי העולם במשך ארבעת החודשים האחרונים, "ישנתי טוב כל כך, אבל אולי זה היה טוב מדי".
"אני זוכרת שקמתי בבוקר, לפני שלוש שנים ואמרתי לדני - בעלי - 'הרבה זמן לא ישנתי כל כך טוב', אבל בזמן הזה בתוכי, בסוף חודש תשיעי - איבדתי דם", היא מספרת, "קמתי בבוקר ואמא שלי התחננה אליי שאלך לעשות מוניטור, אבל זוהי ילדתי הרביעית ולא הבנתי למה לעשות זאת שוב. השעות חלפו והבת שלי לא זזה בבטן, לא הרגשתי תנועות. באיזשהו שלב ממש התחננתי שהיא תזוז תזוזה קטנה. בשביל זה אכלתי גלידה, שכבתי על צד ימין, ועל צד שמאל. בלית ברירה בעקבות הלחצים מאמא שלי נסעתי למוניטור לבד וכאן התחיל סרט שהפך לטראומה שכנראה תלך איתי תמיד".
"היריון זה לא משחק, אנחנו חייבות לשמור על עצמנו"
חדד מספרת כי בהתחלה היא שמחה בעודה בקופת החולים, כי ראתה שיש דופק אבל בעקבות חוסר תנועה הזמינו לה אמבולנס לבית חולים ושם התברר כי יש היפרדות שלייה. "דמיינתי את זה כל כך אחרת", היא מספרת, "תשעה חודשים של פילאטיס, שחייה, ניסיתי הכול כדי שהיא תוכל להחליק החוצה אבל למציאות הייתה תכנית אחרת. עברתי ניתוח קיסרי חירום, לחץ מטורף, פחד אלוהים, אין אפילו מישהו לתת לו יד. ואני רק זוכרת שאני שומעת רופאה שצועקת "כולם שקט, תוך דקה התינוקת הזאת חייבת להיות בחוץ. היא יצאה בלי שום קול, לא ראיתי אותה ולא שמעתי אותה אלא היא נלקחה מהר לטיפול נמרץ, קיבלה ארבע מנות דם וחוברה לצינורות מיד".
לדבריה של חדד, מהלך ההיריון היה רגיל ותקין. ואולי לכן היא מרגישה שהיא חוותה נס. "אני לגמרי מרגישה שקרה לנו נס ואני מאמינה בניסים. אנחנו ממש ניצלנו, גם אני וגם היא. זה היה עניין של שעה בלבד וזה היה מסתיים אחרת".
איך את הרגשת באותם רגעים חשובים?
"לא ידעתי כלום, לא הבנתי כלום. ניסיתי להתגבר ולהתאושש ממה שעברתי. הייתי צריכה לטפל בתינוקת שצריכה את אמא שלה וכמובן בעוד שלושה אחים נוספים שכל כך חיכו לראות את אחותם הקטנה. היא הייתה שמונה ימים בטיפול נמרץ אבל אני למרות הכאבים, למרות שבקושי הצלחתי ללכת, אני מבינה שחוויתי נס גדול. קלטתי שהצלחתי להציל את הגורה שלי, מישהו למעלה שמע את תפילותיי, תוך כמה ימים התחלנו שתינו להתאושש מהטראומה שעברנו ואני זוכרת את הרופאה אומרת 'זה נס, הצלת את הבת שלך'. הגורה הקטנה שלי לא וויתרה, ותוך כמה ימים הצליחה להתגבר על מה שקרה. מאז אני כל יום מודה על הנס הזה, מודה שהגיעה אל חיי, מודה על האושר שהביאה אלינו הביתה".
האם יש לך מסר לאימהות אחרות?
"המסר הכי חשוב שלי זה להיות כל הזמן ערניות, לא לזלזל לשנייה. אם אין תנועות - לא לחכות, אלא לגשת מיד לעשות מוניטור. לאימהות שלנו יש ניסיון ואולי חוש מסוים כמו במקרה שלי, שאימא שלי הרגישה והתחננה שאלך לעשות מוניטור. היריון זה לא משחק אנחנו חייבות לשמור על עצמנו ועל הילדים שאותם אנחנו נושאות בתוכנו".