אחרי הלידה הרגשתי כמו נפילה חופשית לתוך תהום עמוקה וחשוכה. לפני 16 שנים עוד לא היה פייסבוק ולא קבוצות תמיכה ולא שום שיח סביב לידות שקטות. הייתי לבד בלי שום תמיכה, הסביבה הקרובה בעיקר שתקה כי איך אפשר להתמודד עם תינוק מת?
מאז המקרה שלי, אחרי תהליך ארוך ומורכב שעברתי החלטתי להפוך לדולה. דולה שלא חוששת ללוות גם נשים וזוגות לקראת ובתהליך לידה שקטה. כל לידה שאני מלווה היא מבחינתי תיקון עולם. כל חיבוק שאני נותנת לאשה שעוברת לידה שקטה זה בעיני חבל הצלה בתהום הזו. אני כאן לצידה.
ביוני 2007 חשבתי שהעולם יפה, היו לי המון תוכניות והכל היה נראה ממש טוב, נכנסנו לבית חדש, היו לי כבר שתי לידות קלות ושתי בנות קטנות בבית והתאוששות אחרי הלידות הייתה מהירה תכננתי שגם הפעם יהיה כך ואני אחזור מהר לעבוד בסטודיו שלי לעיצוב גרפי כשתינוק בעריסה לידי.
בשבוע 38+4 הרגשתי לא טוב מהבוקר, כמו תחושה לא טובה, הייתי עייפה ובצהריים התחילו לי כאבים חדים ברום הבטן, כאבים שבאו וחלפו ועוד לא הבנתי מה הם, התקשרתי לרופאה שלי שהציעה שאלך לנוח, ״אני מכירה אותך כמה שאת תמיד עסוקה אז תנוחי ותעדכני יותר מאוחר״.
אבל הכאב רק התגבר ולקראת הערב התגברה גם התחושה שמשהו לא טוב קורה לי, הרופאה שלי הייתה באירוע ואני החלטתי לצאת למיון יולדות.
במיון אחרי בדיקה בה לא ראו משהו חריג הציעו לי לחזור הביתה אבל משהו גרם לי לסרב. התיישבתי על כסא במסדרון ותוך זמן קצר הרגשתי ירידת מים.
זו כבר הייתה סיבה לאשפז אותי וקיבלתי חדר במיון בו חוברתי למוניטור ושם העברתי את הלילה.
בשבע בבוקר בהחלפת המשמרת נכנסה מיילדת לחדר בו הייתי וברגע אחד התחילה דרמה גדולה, היו שם סביבי צעקות והיסטריה, הושיבו אותי בכיסא גלגלים וכמו בסרט אימים רצו איתי לחדר לידה.
התינוק שלי נולד ללא הכרה ועבר החייאה ואני הועברתי לחדר ניתוח לעצור דימום פנימי שלא הפסיק בגלל הפרדות שלייה שבאופן נדיר לא אובחנה.
אחרי 10 ימים בטיפול נמרץ, נפטר הבן שלי כשאני מחזיקה אותו בחיבוק פרידה. וחזרתי הביתה, ללא התינוק שאליו התכוננו, התכוננו הבנות שלי, כל המשפחה והחברים. השבר היה קשה מנשוא, עברנו טלטלה גדולה, ואני התחלתי מסע, מסע שכלל את כל שלבי האבל, שאליו התלווה כעס מאוד גדול. לפי הסטטיסטיקה, לידות שקטות מתרחשות אחת ל-150 לידות. לפעמים הסיבות הן מום בעובר מסיבות של מחלה או סיבות גנטיות שמתגלות במהלך בדיקות ההיריון, לעיתים נגרמת הפסקת דופק מסיבה לא ידועה, הפרדות שלייה, נגרמת לרוב מחבלה ולעיתים מסיבות שעדיין לא ידועות רפואית.
לא יכולות להמשיך הלאה
לפי קריטריון שיצרו משרד הבריאות והאיגוד למיילדות וגניקולוגיה, לידה שקטה נחשבת כזו החל משבוע 22+0 ללא קשר למשקל העובר, או בעובר במשקל 500 גר ויותר, יש שתי וועדות שונות שתפקידן לטפל במקרי הפסקת הריון - עד שבוע 22 והחל משבוע 22 שאז העובר נחשב לבר חיות.
כשאשה נכנסת להריון היא כבר רואה בדמיונה תינוק, במקרים רבים כבר יש תוכניות למשפחה כמו הרחבת הבית, מעבר לרכב גדול שיכיל עוד ילד, תוכניות על עבודה וכדומה. בשביל האישה זה כבר תינוק - משהו מוחשי, בעוד שמבחינת הסביבה, מה שלא "רואים" לא קיים.
לידה היא אירוע שכולם מתרגשים לקראתו, לידה מסמלת חיים ושמחה וזה המקום שהכי לא מצפים לפגוש בו מוות ולכן גם לסביבה קשה מאוד להכיל את הקושי הזה. בעבר, נשים שילדו עובר מת זכו ליחס מתעלם וציפייה "להמשיך הלאה", לא פעם הן שמעו משפטים כמו " יהיו לך עוד ילדים" . בשנים האחרונות השיח השתנה מאוד, קמו יוזמות רבות שהעלו מודעות למה שנשים עוברות, וכמה חשובה התמיכה סביב אובדן.
אחרי האובדן שלי ואחרי שעיבדתי את תהליך האבל והאובדן, החלטתי לשנות את תחום העיסוק שלי ופניתי ללמוד בקורס דולות בידיעה שאני ארצה, לצד לידות שמחות ובריאות, להיות שם גם עבור יולדות שנאלצות לחוות פרידה, וככל שאוכל לתת להן תחושה שיש להן תמיכה והן לא לבד בדרך הכואבת הזו, מאז אני מלווה מאות לידות, ובניהן עשרות לידות שקטות.
זוגות מגיעים אליי בשלב קבלת הבשורה הקשה שיש בעיה והם יאלצו לעבור לידה שקטה, העולם שלהם קרס והם צריכים קרקע יציבה, אני מקשיבה לכאב שלהם, מסבירה על כל התהליך שהם יעברו גם מבחינה טכנית וגם רגשית, מציידת אותם במידע על תמיכות שיוכלו לקבל אחר כך ועל עוד הרבה נקודות בהתמודדות לאורך התהליך , לפעמים זה כולל גם התמודדות עם הסביבה הקרובה, משפחה, ילדים, ועד איך לספר במקום העבודה. אני מלווה אותם בתהליך עצמו עם כל הידע והכלים שיש לי כדולה מקצועית עם הכשרות נוספות שלמדתי על ליווי סביב אובדן, ומצלמת עבורם את התינוק. אני תמיד מציעה להכין קופסת זיכרון בה יישמרו התמונות וכל המסמכים והמזכרות שנשארו. קופסת זיכרון כזו היא האפשרות למשהו מוחשי שנשאר ומאפשר המשך של פרידה ואבל. קשה להיפרד ממשהו שאין לו זיכרון מוחשי.
גם בחדרי הלידה יש בשנים האחרונות שינוי משמעותי, נשים לפני לידה שקטה מאושפזות במחלקות נשים ולא במחלקת יולדות והצוותים עוברים הכשרה ויודעים לתת יחס רגיש וחם בלידות כאלה.
למרות שהתקדמנו, יש עדיין עבודה בקידום המודעות בציבור, אין סיבה למשל, שגם נשים אחרי לידה שקטה לא יזכו למיזמים כמו סירי לידה שדואגים לארוחת בוקר לנשים אחרי לידה בקהילות שונות ואין היום אף גורם שעוקב מה קורה עם אישה שיצאה מחדר לידה ללא תינוק, יש מעט מאוד אפשרויות טיפול ותמיכה ציבוריים והקיימים מלאים עם רשימות המתנה באופן קבוע.
לידה היא תהליך פיזיולוגי טבעי ואמורה להיות אירוע מרגש ושמח, אבל גם בטבע קורים דברים ואסונות, "כשאני יוצאת מליווי של לידה טבעית שמחה ומרגשת אני אומרת מאה פעם תודה ליקום, שום דבר לא מובן מאליו עבורי ולכל יולדת שאני מלווה הדבר שהכי חשוב בעיני זה שהיא תדע שהיא לא לבד..
מה לא לעשות אחרי לידה שקטה
לא ממהרים לייעץ
או להרגיע את הכאב.
לא מדקלמים משפטים כמו: יהיה בסדר. אל תדאגי. תשמחי שאת בסדר. בשנה הבאה בידיים מלאות. הכול לטובה.
איך כן לעזור?
להקשיב לה.
לשאול אותה למה היא זקוקה כרגע?.
לומר לה שאת/ה איתה לכל מה שהיא צריכה.
להביע צער במילים: אני מצטער/ת על האובדן שלך.
מותר להביע קושי ולומר "אני לא באמת יודע/ת מה לומר".
אפשר גם רק לשבת לידה ללא מילים. אפשר רק להחזיק את היד.
להציע עזרה פרקטית: שמירה על ילדים גדולים, ארוחה מזינה, קניות וכד'
ולחבק.