את מכירה טוב מאוד את הקול שלך. איך את נשמעת כשאת מתעוררת, איך הטון שלך עולה בעבודה, מהו הצליל שמסגיר את העובדה שאת מתרגשת, ואיך הבכי שלך נשמע. אבל את עוד לא שמעת את עצמך יולדת.
מפיקה צלילים שטרם הכרתי
עם הכאב העוצמתי, העמוק, של הצירים המתקדמים, עולים צלילים חדשים אל הגרון. צלילים שלא שמעת עדיין. והיכולת לשחרר אותם היא דרך נפלאה לעבוד עם הקושי. נכון, צלילים הם לא ממש זריקת אפידורל, אבל הם מאפשרים לך לשחרר את הכאב ולהביא אותו לידי ביטוי, במקום להתכווץ עם כל ציר.
בדרך ללידה השנייה שלי, כשהתחלתי להשמיע קולות במכונית, הבנתי שאני בצרה. שמעתי את הקולות שהשמעתי והבנתי שהלידה מתקדמת מאוד והמכונית קצת פחות. שחררתי את חגורת הבטיחות ובעיניים עצומות ניסיתי לשחרר כל צליל שבחלל המכונית הצר, נשמע מביך במיוחד.
בעלי, שהבין גם הוא את הרמז, התחיל ללחוץ על דוושת הגז בעצבנות, אבל הפקק שהשתרך בכביש החוף לא התרשם במיוחד. "אל תעשה שטויות", התנשמתי עליו, מרגישה איך כל טלטלה של הרכב גורמת לי לכאבים גדולים יותר. עם כל נשיפה השמעתי צלילים נמוכים עמוקים יותר ויותר והנחתי ידיים על הבטן התחתונה.
התמכרתי כל כך לצלילים הללו, שכשהגענו לחניון בית החולים התקשיתי לסתום את הפה בנימוס עד שנגיע אל חדר הלידה. במעלית הרשיתי לעצמי כמה התנשפויות קולניות, אבל בחדר ההמתנה, שם נתבקשתי להתפשט ולהיבדק, כבר לא יכולתי לדבר. רק לנשום את הכאב ולנשוף אותו.
מי זו צועקת ככה?
המילדות במקום הבינו שהעניין הולך להיגמר כאן ועכשיו, בלי חדר לידה ובלי שטויות מיותרות והן פינו את כל הנשים האחרות שהקשיבו בנימוס למוניטור השועט של התינוק שלהן.
מתישהו, כששמעתי את אחת האחיות מבקשת שיסגרו את הדלת, הבנתי שיצרתי איזושהי אי־נעימות בחדר ההמתנה, אבל לא יכולתי לשתוק יותר. האפידורל כבר לא יגיע, ועד שהכאב לא ייגמר, לא יכולתי להתנהג כמו ליידי בריטית אלא יותר כמו אנוסת ספרד.
נהמתי, צעקתי ושאגתי בלי חשבון. לפעמים, הצליל שהוצאתי נשמע לי זר ומשונה כל כך שהוא הסיט את תשומת לבי מהכאב הקורע למטה. לרגע תהיתי כמה אנשים כבר יש בחדר, מי יכול לשמוע ומה יגידו עלי אחר כך בחדר האחיות ("שמעתם את המשוגעת מהבוקר?") אבל לא הייתה לי ברירה.
כל ילדיי נולדו בשאגות.
בתחילה היה נדמה לי שזה אומר עליי משהו כיולדת. שאני לא רגועה מספיק, שלא הפנמתי את חוקי הנשימה הנכונים, שאני לא מסוגלת להתמודד באלגנטיות עם כאב. אבל רק אחר כך כששמעתי על עוד נשים שילדו בקולניות – נשמתי עמוק ונרגעתי.