אני די פסימי וציני בכל מה שקשור לסצנת הבילויים שנרקמה סביב המוזיקה השחורה בישראל. תמחקו ליינים מתחלפים, תשמיטו מיינסטרים בתחפושות אולד – סקול, ותחזירו את סצנות הגאנגים ממהיר ועצבני לבלוקבאסטר. כמה קלאבים בישראל אתם מכירים שמביאים את המוזיקה השחורה כנושא הדגל של קדמת הבמה? חלפה שנה וחצי מאותו ביקור במועדון ה-"Dope" ומאז לא מצאנו מקום מספיק ראוי לפרגון. בחמישי האחרון התגלגלנו למועדון ה״אטלנטה״ לאחר שנשבעו לנו שהסצנה קיימת, שיש תרבות יציאה סביב מוזיקה שחורה בישראל. אז סובבנו את הכובע לאחור - ויצאנו לבלות.
השעה 23:30 מחוץ ל"לונדון מיניסטור" שבת"א. נראה שמלבד כמה מנוזלים שנגררו לסופר פארם בכדי לעצור את הדליפה, אין אף אחד במרכז המסחרי. בניסיון לאתר את היעד, התהלכנו בעקבות קולות הברזלים הנטרקים זה בזה. בקומת הקרקע מצאנו כמה מאבטחים מסדרים במהרה את הגדרות, רגע לפני שמאות החוגגים ירצו להיכנס. סימסנו ונכנסו במהרה בדילוג מעל הסלקטור שאיבד ברגע את החזות הקשוחה כשאמר לנו בהתלהבות "איזה יפות נעלי הקניה ווסט שלך!". חבר שלי חייך כי הוא קצר מחמאה עבור 1,000 שקלים של טעות. אבל כמה דקות אחר כך הוא הבין שאין כאן מחמאה, יש כאן רמיזה לכך שהנעליים הולכות להתלכלך. להתלכלך מאוד.
מועדון אטלנטה | צילום: ניר אמיתיהתיישבנו על הבר, כשמאחורינו מתחיל להיאסף לו הקהל: כמה חובבי היפ – הופ מושבעים, שלושה באדי בילדרים מוצקים, שני שחקני כדורסל שמצאו איפה להשתכר מבלי שאף אחד יידע, חיילים בגופיות, חיילים במשבצות ובעיקר המון צעירות שהתאמנו שעות על הטוורקינג מול המראה בחדר השינה בבית של ההורים. מתוך אלו, ניתן לראות את החלוקה האתנית: צמדים אשכנזיים, שלישיות מזרחיות, גאנג רוסי, גאנג אתיופי וגאנג תל אביבי (בכל זאת מדינה אחרת אז זה נחשב), כולם צעירים על תפר ה-21.
על כולם מנצח דיג'יי פלקס. הוא באמת מנצח. מצויד בערימה של מוזיקת ניו – סקול, הוא מצליח לשלוח עשרות ידיים באוויר - כשהדרופים הממוקססים עושים את שלהם. כריס בראון, ליל דיקי ופיפטי סנט גורמים לכולם להשתולל ואם להגיד את האמת? גם את אלו שלא גדלו עם בנדנה על הראש ושמעו את טופאק בילדות. האם זאת גאונות? לא. האם זה עושה את העבודה? נכון לעכשיו, כן.
נעלי הקניה ווסט אכן התלכלכו. מאש אפ מצוין של ״Rockstar״ של פוסט מלון יחד עם ״Welcome To Jamrock״ של דמיאן מארלי מצליח להשאיר בנו תקווה שיום אחד יקרה פה משהו גדול יותר - לא רק להיטים חולפים, אלא כאלה עם משמעות, שיהפכו מזוהים באזניי הבליינים יחד עם המקום.
האווירה פה צעירה, כולם בטירוף ואפילו השירות יעיל וחייכני. יש כאן תחושה ספארי: הקהל שואג, גונח, מתפתל וזז כאילו יצא מהקליפ של ״הסוד״ של שרית חדד עם סאבלימינל והצל. מישהי ניגשת אליי ולוקחת לי לפתע את הכובע. אין לי בעיה, זה פלירט. לפעמים זה מגניב, אבל בעיקר לא מעודכן ל-2018, כמעט 19.
מישהי הזמינה בקבוק וודקה והתיישבה על הבר. למה היא עושה את זה? אני לא יודע. הדלפק זה לא ספת VIP שהיא חולקת עם סנופ דוג במועדון בווגאס. להזמין בקבוק על הבר זה לא נכון - זה סינתטי, זה חיקוי. מדובר בניסיון להתחבר לתרבות שהיא אינה מכירה באמת, וכנראה שרק שמעה עליה מחברים וקיבלה דוגמה קלוקלת פה בישראל. מישהו מסתובב כאן עם משקפי שמש, תהיו בטוחים שחשוך לו. למה הוא עושה את זה? כי זה נראה לו הדבר האמיתי, אבל אתם כבר יודעים שלא.
בדיוק כמו תרבות הטראנס או תרבות הזמר המזרחי, המוזיקה השחורה היא לא רק קו מוזיקלי, היא תרבות. פשוט בישראל היא לא קיימת, היא מיובאת. לכן, נדיר למצוא קהל שבאמת מאמין לאמנים, ומתחבר אליהם ולמה שהם מייצגים. חובבי ההיפ הופ המקומיים של 2018 לא גודלים על אמירות ענק או ביט גאוני, אלא על מוזיקה פופולרית עם אחלה גרוב. מאז ומתמיד, תנועת ההיפ הופ שואפת להעביר ביקורת על משהו. היא לא דוגלת במה שמצטלם ונראה ״נכון״. לארה"ב יש את צ'יילדיש גמבינו עם "This is America", אבל משום מה אנחנו מסתפקים רק באריות של הצל.
מועדון אטלנטה | צילום: ניר אמיתיבאטלנטה התכנסו כל האנשים שאוהבים לאהוב מוזיקה שחורה, ואם להגיד את האמת? אי אפשר להישאר אדישים למקום ולאנשיו. יש פה גוד וייבס ונסיון להוביל לאותנטיות, בדיוק כמו שהיה רגע אחד של כנות כשכולם מרימים את היד לרקע קולו של דרייק. אבל עדיין, לא מדובר בדבר האמיתי. קשה למלא שבוע אחר שבוע את המקום בסצנה שנחשבת לכל כך שולית בישראל, ולא סתם היא ככה - נכון לעכשיו פשוט אין יותר על מי לגדול. הדג נחש התבגרו, מוקי וסאבלימינל הפכו למסחריים, נצ'י נצ' וטונה מתרכזים בפתח תקווה, ודודו פארוק עדיין מחופש.
לעומת המובילים האמיתיים של תנועת ההיפ הופ העולמית, גיבורי התרבות של הזרם הישראלי לא מתרכזים בלשבור מוסכמויות, אלא בלהשתלב בגל המיינסטרים הנוכחי. בסוף עם מה אנחנו נשארים? פירורי ניו סקול של הדודים מאמריקה, לא משהו שיהפוך לסאונד משמעותי בחיינו. נכון, לבלות עם זה זה נחמד, אבל זה לא התכלס, זו לא המחאה. עד שהאמנים המקומיים יתחילו לפתוח את הפה, באטלנטה ימשיכו לבלות בתקווה להוביל משהו נכון יותר בעתיד, ושהתרבות הזו תתחיל להיות תרבות של ממש, ולא רק סוואלה לה לה.