"נכון אומרים שפעם היה יותר טוב? אז לא"

אלה גוטמן היא מלכת הלילה של ישראל, פשוט כך. עם רקורד מרשים שכולל הגשת תכניות רדיו אלקטרונית, לייב סט מול 2,500,000 (!) איש בפסטיבל האהבה של גרמניה, בניית לייבל משלה, והקמת חברה לייצוג תקליטניות באירועים, אלה גוטמן מבקשת ממני דבר אחד לפני הראיון: "בוא נשאיר את העבר מאחור ונדבר יותר על ההווה ועל העתיד". אין פלא - מדובר בחלק בלתי נפרד ממהות חייה, ובמורשת שתשאיר כאן בבוא מן הימים.

לאורך שעה ישבתי מרותק, וצללתי לתוך עיניה הבהירות ומלאות תשוקה לעשייה. מבלי להתעסק בשיאים ישנים, אלה גוטמן, אמא ל-3, פורסת את משנתה על הסצנה המקומית, לא שוכחת לפרגן לצעירים, ומתעקשת שחיי הלילה בישראל במצב מצוין. ולא, פעם לא היה יותר טוב. אחרי כל כך הרבה שנות פעילות וארסנל מוזיקלי שמצליח להיות רלוונטי מתמיד, גוטמן חדה יותר מאי פעם והיא כאן כדי לפרוס את משנתה. אנחנו יושבים בחדר הדיונים של החברה הנושאת את שמה.

ממועדון ללשכה?

"׳Ella Music & Talents׳ היא חברת בוטיק שנועדה לספק מוזיקה למסיבות ואירועים פרטיים, בדגש על חתונות. אין אצלי גברים, החברה מייצגת תקליטניות בלבד. תסתכל בחוץ, כל החברות המתחרות מייצגות רק גברים. למה? יש תקליטניות מדהימות בארץ, העניין המגדרי הוא אוברייטד לגמרי. מי שבא אליי יודע איזה קו מוזיקלי משוגע הוא יקבל״.

למה דיג'יי שמנגן מדי סופ"ש בקלאבים גדולים, צריך לנגן בכלל בחתונות?

"כי אני חושבת שכשזוג מתחתן וזה אחד מהימים השמחים בחייהם, אם הם רוצים שדיג'יי כזה או אחר ינגן ביום שמחתם, אין סיבה שהם יקבלו ׳לא׳. אין שום הבדל מבחינתי בין הזוג הזה לבין בוקינג של מועדון שרוצה שתופיע בו. ההופעה היא בפני אנשים, לא בפני מבנה, ולכן זו זכות, אבל התנאים הם אותם תנאים: אופי האירוע צריך להתאים לשני הצדדים. אני לא לוקחת כל זוג, רק את אלו שמחפשים להגיע בסוף הערב למוזיקה אלקטרונית. זו המוזיקה שאני עושה וסופגת מגיל 15, זו המוזיקה שאעשה ואספוג גם בעתיד".

אלה גוטמן | צילום: באדיבות אלה גוטמן

היא החלה לאסוף תקליטים כבר בגיל 15, כשלתקלוטים במועדונים היא הגיעה ממש במקרה. בגיל 24 היא הובילה תכנית רדיו בתחנה פיראטית בבאר שבע, אותה איתר השדרן הצעיר של רשת ג', שלומי אלדר. הוא זיהה את הפוטנציאל, הזמין אותה לשידור לייב כניסיון, והחדר התפוצץ. כל העורכים המוזיקליים באו לראות מי מנגן מוזיקת האוס של קארל קוקס. היא קיבלה תכנית שבועית בהגשתה, בה התעקשה להשמיע מוזיקת טראנס, ומשם יצרה התעניינות מבעלי המועדונים המובילים של העיר. כך אלה גוטמן הפכה לדיג'יית הראשונה בישראל. "זאת היסטוריה", היא מסכמת בקצרה.

את יודעת להצביע מדוע כל כך הרבה אמנים מהז'אנר האלקטרוני מחפשים הכרה דווקא מהרדיו?

"הם לא צריכים לחפש אותה שם. אין היום תחנה כמו שהייתה רשת ג' שסימנה את עצמה כתחנת פופ. כל התחנות משדרות מוזיקה מעורבת, בדגש על המיינסטרים. אם יש תכנית שמשדרת פה ושם איזה סט טראנסיסטי, זו ׳תכנית גטו׳ – היא תקועה בסוף שבוע באיזה שתיים בלילה, וגם מי שמשדר לרוב ישים מוזיקה של חברים שלו, פחות במטרה לייצר תעשיית מוזיקה מפמפמת. לצערי פשוט אין בישראל פלטפורמה רדיופונית שמתאימה לנו, האמנים האלקטרוניים. מצד שני, יש לנו פלטפורמות שאינן מתבססות על אף אחד. הסטורי עושה את שלו כשכל דיג'יי יכול להפוך היום לכוכב רשת ב-4 דקות".

על ציר הזמן, חיי הלילה בארץ נמצאים במגמת ירידה או עלייה?

"אני אפתיע אותך. נכון אומרים ש׳פעם היה יותר טוב?׳ – אז לא. אני לא חושבת כך. זו אמירה זקנה שמסרבת להשלים עם העובדה שתרבות הבילוי השתנתה וכמותה גם הקו המוזיקלי ומספר האמנים. בעיניי, הסצנה בישראל מדהימה ורק משתפרת. אם אתה בן 40 ובגיל 20 יצאת לבלות ב׳אוקטופוס׳, אז נכון שהפעם הראשונה ששמעת את סאשה זה היה מאוד בתולי ומכונן. אבל מצד שני, אותו סאשה ניגן בשלוותה לפני חודשיים מול 2,000 איש, והייתה את אותה האווירה.

המבוגרים שוכחים שלפעמים יש דור חדש של אמנים צעירים ששואפים ליצור חוויה כמו הדיג'ייז הותיקים: במיינסטרים יש לך את רוי אסייג שמחזיק גם בפרויקט טראנסיסטי בשם ROYA. בטראנס, אגב, לדעתי דקל הצעיר הוא הדיג'יי הכי טוב בסצנה הישראלית. לכל אלו שמדברים על העבר, אני ממליצה שיקבלו את המציאות החדשה, ואם הם עדיין חושבים שפעם היה פה טוב יותר – הם מוזמנים לפעול. לפני שנתיים התחלתי לעבוד במועדון שחרט על דגלו ׳מיינסטרים׳, מתוך אידיאולוגיה. הבנתי שצריך להשמיע לדור הצעיר גם איכות, אם יבואו 20 איש - עשיתי את שלי. וכך היה, הופעתי בתחילת כל ערב כשבהתחלה באו באמת 20 צעירים, ושבוע לאחר מכן עוד 20, ואז עוד 20 וכך הלאה. בסוף העונה המועדון הזה הפך מקלחת מיינסטרים לחממה אמיתית עבור הדור הבא".

אותה ילדה בת 24 חלמה אי פעם שהיא תעצב את חווית הבילוי לרבבות צעירים במשך שנים?

"אף פעם לא הסתכלתי כל כך קדימה, אבל תמיד שמתי לעצמי מטרה להגיע ליעדים הנראים לעין, וגם רשמתי אותם על דף. בין אם זה היה בנייה של לייבל, לנגן מול 2,500,000 איש במצעד האהבה שבגרמניה או להקים חברה לייצוג תקליטניות".

זו העצמה נשית?

"זו העצמה נשית, אבל לא משם אני פועלת. אני פועלת לקידום המוזיקה שאני אוהבת. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כאישה דיג'יית, והצמיחה הנשית במקצוע היא מבורכת, כי היא מצליחה בדיוק בגלל זה - מוזיקה טובה. קל לגברים לתייג את הנשים בעמדה כגימיק, אבל גימיק עובד פעם אחת. אני מעולם לא שרפתי חזיות, פשוט הייתי עסוקה בלעשות את מה שאני אוהבת מבלי לוותר לעצמי, לא משנה שאלו השעות הקטנות ולא משנה עד כמה המסיבה רחוקה מהבית".

האימהות, לא גורמת לוותר מדי פעם?

"לא, כשהילדים ישנים בלילה - אמא עובדת, וכשהם במסגרות – אמא ישנה. לומדים לנהל את החיים. הפעם היחידה שבה ויתרתי הייתה מתוך מקום אמיתי של ניסיון להבין מה המוזיקה שלי רוצה להגיד. זו הייתה בתקופה שבה הסצנה קרסה לתוך עצמה, החלה האינתיפאדה, מועדונים נסגרו וגם בעולם היה מעבר ממגה קלאבים לדאנס ברים. לא רציתי לנגן ברחבות קטנות, מכרתי את כל הציוד והלכתי ללמוד משפטים".

אלה גוטמן | צילום: שחר ארביב

מדיני רחבות לדיני חוזים, איך מגיבים החברים לכיתה?

"בריספקט. החלטתי לחפש את עצמי במקומות אחרים ולעבור התנקות והתנתקות מהסצנה. יצאתי בכתבה שבה לכלכתי על כל העולם ואחותו ונעלמתי. אחרי 4 שנים התחילו לגרד לי הידיים, עשיתי סיבוב בעיר והרגשתי תחושת ניכור. מי שהצליח להחזיר לי את האהבה למקצוע הוא פריצי (רוי פרידמן) מבית מעריב, לאחר שהזמין אותי לנגן ביום ההולדת שלו לפני 6 שנים. בהתחלה לא רציתי, אבל הוא התעקש, באתי ומצאתי שם בית חם".

6 שנים אחרי אותה חגיגת יום הולדת, איפה את היום?

"עכשיו אני עובדת על אלבום חדש עם יותם אבני שבו יהיו בין 10 ל-12 טראקים שישקפו את כלל אבותיי המוזיקליים ויציגו את המורשת המוזיקלית שאני רוצה להשאיר פה. את החברה אני פותחת לאירועים טיפה יותר שיקיים, ואני בעיקר עסוקה בלנגן בהפקות ואירועים טובים".

ניצחת את השיטה?

"עשיתי לה זין בפרצוף".