בעוד האדם הממוצע שומר את אינסטינקט הקרב שלו לרגעים קיצוניים בהם לא נותר לו ברירה אלא להילחם, אסנת כתריאל בחרה בקרב כקריירה, בתור בעלים ושותפה בחברת האבטחה "צוות שגיא" האחראית למערך האבטחה ב-34 ממוקדי הבילוי המובילים בעיר. תפסנו אותה לראיון מיוחד, בו היא חשפה את נקודת מבטה לגבי בטחון חיי הבליינים בישראל.

"אני ובעלי הקמנו את החברה ב-2008 לאחר שחבר שלנו, שגיא אור, הבעלים של חברת 'בסט מאבטחים', נרצח ביריות כפשע שנאה ונקמה במהלך עבודתו במועדון ה'נייט'. חברת האבטחה הוקמה על שמו כהחלטה להמשיך את דרכו ולהגשים את צוואתו שלא נכתבה בשום מקום רשמי", מספרת כתריאל. "בתקופה ההיא כל אחד היה יכול להיות מאבטח ללא צורך בהוצאת רישיון. כל מי שהיה מספיק גדול ונראה שיכול לנטרל מפגע, היה מאבטח בפוטנציה. לאחר תקופת הפיגועים הגדולים במקומות כמו הדולפינריום, מייק'ס פלייס ונוספים, במשטרה החליטו להיכנס לעובי הקורה בעניין הזה ולדרוש הצבת 'צופה – סורק', מאבטח מזוהה וחמוש שהתפקיד שלו זה לזהות אנשים מחשידים. במקביל לתהליך הזה שהחל לחלחל כתנאי תעסוקתי של חברות האבטחה, במשטרה הבינו את החוסרים בכוח אדם והחלו לאשר לאנשים פרטיים נשיאת נשק".

לא מדובר בפעולה נחוצה?

"אישור נשיאת נשק ע"י המשטרה הפך לנושא פרוץ שלטעמי הוביל ליותר נזק מאשר תועלת. כשאין באמת התעמקות בנפש מגיש הבקשה, אנחנו שומעים מפעם לפעם על סכסוך שכנים שנגמר לא טוב, על רצח בתוך המשפחה ומעשים פליליים אחרים שהיו יכולים להימנע. תקופת פיגועי הסכינאות שהייתה פה לאחרונה, פתחה בפני אנשים נורמטיביים לכאורה, את האפשרות לשאת נשק. לא תמיד האדם הנורמטיבי הוא באמת נורמטיבי ולפעמים זה נגמר רע. רק לאחרונה העבירו במשרד לביטחון הפנים החלטה שכל אדם חמוש צריך לעבור בדיקה פסיכולוגית. זה כולל אותי, אותך וכל מי שרוצה להיות מאבטח. אבל היום, מספיק לריב עם בת הזוג וייקחו לך את הנשק. בחברות האבטחה זה אומר גם את העבודה".

מלבד בדיקה פסיכולוגית, מהם השינויים במערכי האבטחה של היום ביחס לעשור שעבר?

"מספר פיגועי הירי והמטענים ירד במאות אחוזים ביחס לתחילת שנות ה-2000. חלק גדול מזה בזכות גדר ההפרדה בינינו לבין הפלשתינים, ובזכות שירותי המודיעין שעושים עבודה נהדרת. יחד עם זאת אסור לשכוח את כותרות העיתונים לפני קצת יותר מ-15 שנה. מלבד הקניונים והאוטובוסים שהפכו למוקדי פיגועים פוטנציאלים, גם המועדונים והברים לא נשארו מחוץ לחבילה. הפיגועים במועדון הדולפינריום, מייק'ס פלייס ונוספים הם תזכורת טובה לסיכון שנמצא במרכזי האוכלוסיה, גם בלילה. מועדונים וברים עדיין מהווים בטן רכה. בעיניי מחבל, התקבצות המוני אנשים תחת החשיכה מהווים מטרה קלה מהרגע שהצליחו לחמוק משירותי הביטחון. כאן נמדדת חברת אבטחה רצינית. בניגוד לעשור שעבר, לא תמצא היום בכניסה למרכזי בילוי גדולים פנסיונרים שמקבלים שכר על לעמוד עם כובע בחושך. מאבטחים נאלצים לעבור הכשרה ארוכה, שבסופה עליהם לדעת לשמור על קשר עין עם כל אדם, לדעת איך לזהות חשודים וגם לדעת איך לדבר איתם. תוסיף על זה הכשרות נשק ומטווחים, אימונים פיזיים מחייבים ולא פחות חשוב, אימונים מנטליים. מהבחינה הזאת אני יכולה להגיד ששירותי האבטחה בהחלט התקדמו, הדבר היחידי שנשאר במקום היא אותה בירוקרטיה ישראלית שתמיד אנחנו מצליחים להבין בדיעבד שהיא עולה לכולנו ביוקר".

אסנת כתריאל (צילום: ללא קרדיט)
אסנת כתריאל | צילום: ללא קרדיט

איזו בירוקרטיה?

"נתחיל מזה שאין שום מנגנון התקשרות מוסדר בין חברות האבטחה לבין המשטרה שמיועד להתרעה מוקדמת על חשודים פוטנציאליים. מדוע רק משרדים ממשלתיים מעודכנים על מפגעים בפוטנציה? מוקדי הבילוי לא מספיק חשובים? המדינה סומכת על המשטרה וגופי המודיעין, אבל זה לא מספיק, בוא נשים את זה בצד. אם אני אספר לך על התנכלות מצד המשטרה למאבטחים תאמין לי?"

תסבירי.

"במשטרה נוצרה עמדת "אנטי" כלפי מאבטחים, כאילו שהם לוקחים להם את העבודה. משחקי ההתנכלויות מתורגמים לתיקים שנפתחים למאבטחים במשטרה, כי המאבטח השתמש בסמכות שלו ובכישוריו להגן על אדם מפני אדם אחר. תתפלא לשמוע שהתערבות בניסיון דקירה, יכול להיכתב כתלונה בניסוח 'שימוש בכוח שאינו סביר' כלפי הדוקר. המאבטחים הם למען המשטרה, למען המדינה. האשמה הפלילית בסוף נופלת על אדם שהחליט לעבוד בדיני נפשות, בין אם מדובר בחייל משוחרר, בחור ציוני שרצה לעשות עלייה או בחור טוב מהמגזר הערבי שמאבד שוב את האמון במערכת. לא חבל? אני יכולה לספר לך שעובדים אצלי המון חבר'ה איכותיים מהמגזר שהיו מתים לשרת בצבא ונמנעים בגלל החשש שיצחקו עליהם ועל משפחותיהם בכפר. אצלי הם מקבלים הזדמנות להשתלב בחברה, להיות חלק ממנה. בסוף, במקום שהמאבטחים יזכו בתהילה, הם מתקבלים בבושת פנים. אתה היית מגן על מישהו אם היית יודע שישנו סיכוי סביר שתגמור בחדר החקירות?".

הבירוקרטיה בסוף מתורגמת לבעיה בשלום הציבור?

"סע לירושלים ותראה שבמרבית בתי הספר כבר אין מאבטחים בכניסה לשער, יש קודנית. למיטב ידיעתי, קודנית לא יכולה להשתלט על מחבל. גם לא מאבטח מבוגר, סביר להניח פנסיונר, שלא עבר הכשרה אמיתית, מסוגל באמת להתמודד עם מחבל צעיר ונמרץ. זו לא אבטחה, זו הפקרות. מאבטחים תשושים אפשר למצוא כבר במרכז הארץ, נראה מה יהיה השיח כאן כשהקודניות יגיעו לתל אביב. עם כל הסחבת, הבירוקרטיה והגב המופנה אלינו מהמערכת, בסוף, ברגעי משבר לאומיים כמו גלי הפיגועים או הדקירות, באים אלינו בדרישה לתוספת מאבטחים. מאיפה נשיג כאלו? ועוד טובים ומיומנים? אני לא יודעת. דבר אחד בטוח, ככה המדינה לא מגנה על עצמה, היא יורה לעצמה ברגל. והאמת? גם בנו, האזרחים והמאבטחים כאחד".

קריאתן של עשרות חברות אבטחה נשמע עתה לראשונה מפיה של כתריאל. האישה האמיצה לא מחפשת תארים, ולא מפחדת לשאת את דגל האחריות. היא רק מחפשת שינוי.