שישי האחרון ב"קנטה" בתל אביב. תחת אווירה שמחה במיוחד וצפיפות שמזכירה סניף של רולדין בעת החג שבדיוק חלף, אנחנו זוכים לראות את התופעה האלקטרונית הכי מדוברת בעיר בחודשיים האחרונים: זרחי ולייבו, הלוא הם רועי זרחי (24) ורועי לייבוביץ' (34). הדיג׳ייז מגיעים מבית "אטיסוטו", חברה שנועדה לספק מוזיקה לאירועים פרטיים, בדגש על חתונות.
בקלאבים הם מרימים כשהם לבושים בתחפושות של סופר מריו, רצים ומסתובבים בין המבלים, ובעיקר מצליחים לגרום לקהל להשתולל כאילו והיה מדובר בסט זריחה של סולומון באחד החופים של איביזה. למרות שטרם הספיקו לייצר מוזיקה מקורית משלהם, הצמד האלקטרוני החם של הרגע סגור עם לוח הופעות שלא מבייש את השמות הגדולים של הסצנה, וכבר מספיק לחלום על טור מסביב לעולם. איך זה קורה כל כך מהר? סאונד נכון, שאפתנות ובעיקר קריאה נכונה של מפת הבילויים המקומית שנכנסה להדממה. זרחי ולייבו הם כנראה ההשכמה של כולנו, והאמת? כיף להתעורר איתם.
"בגיל 11 כבר ניגנתי על תופים, ובגיל 13 התחלתי להתעסק במוזיקה האלקטרונית, גם כתקליטן וגם כדיג'יי יוצר" משתף לייבו. "במשך 10 שנים היה לי שותף בשם גיא ג'יי, היינו צמד, הלך לנו טוב, והתחלנו לקבל הצעות לעבור לחו"ל, כשהאלטרנטיבה השנייה הייתה להישאר פה. הבנתי באופן ברור שדיג'יי שרוצה לנגן בישראל ובמקביל גם להתפרנס, צריך לעשות חתונות - וקיבלתי את זה על עצמי. לא הרגשתי בשל לעשות את המעבר, בעוד שג'יי עבר לחו"ל. לימים פתחתי בשותפות עם איתי גלו את ׳אטיסוטו׳, בה מיוצגים הדיג'ייז המובילים בישראל. זרחי נחת אצלי במשרד לפני שנה".
"סיימת?" שואל זרחי את השותף בחיוך חסר סבלנות. הם נקרעים מצחוק ופורסים בפניי את הדינמיקה שלהם על השולחן: בעולם בילויים שמנסה לשמור על פאסון תמידי, השניים שוברים את החוקים בחצי קריצה, חצי בדיחה. הם לא מנסים, זה פשוט יוצא להם טבעי. "תבין, קשה לי להפסיק עם השטויות האלה. כנראה שזאת התוצאה של מי שמזניח את בית הספר לטובת חיי הלילה", טוען זרחי.
טעות?
זרחי: "ממש לא. אני פשוט ראיתי יותר עתיד במוזיקה ובשיער מחומצן מאשר במתמטיקה. אז לשם כיוונתי וככה הסתובבתי - ילד קטן, שמנמן, עם עיניים כחולות ושיער מוזר, דופק על דלתות מועדונים ומבקש שייתנו לו הזדמנות. בשביל לנגן עשיתי הכל, מלנקות ועד לשמור חנייה, העיקר לקבל סט סגירה של 20 דקות כשהמועדון כבר כמעט ריק. בסוף הכירו אותי. ל׳אטיסוטו׳ הגעתי כבר די משופשף".
לייבו: "משופשף… השבעתי את גלו שכף רגלו של הליצן הזה לא תדרוך אצלי במשרד. לא בגלל שהמוזיקה שלו הייתה לא טובה, פשוט בגלל שהוא היה נראה לי הרבה יותר ליצן מאשר מוזיקאי".
וכשהוא בא לפגישה הבנת שטעית?
לייבו: "לא טעיתי ולא נעליים, הוא פשוט היה כל כך מצחיק עד שלא נשארה לי ברירה אלא לקחת אותו".
הליצן ובעל הבית מתחברים, כשלייבו מחליט ללוות את צמיחתו של זרחי ולהפוך אותו לדבר הבא בענף. תוך כדי חרישות על מוזיקה מיינסטרימית אותה ינגן זרחי במועדונים פופולריים ובחתונות, משהו נפתח דווקא ללייבו. העבודה האינטנסיבית הצליחה למשוך אותו למקורותיו, ובמקום למקסס את דרייק או עומר אדם, החלו השניים להתחפר סביב אמנים מהז'אנר הטכנואידי. זה הרגיש להם מעולה, ואם להגיד את האמת? גם לקהל מהבית. אבל זה לא התפוצץ, ודווקא בעלי המועדונים לא מיהרו לפתוח להם את הדלת.
לייבו: "היינו מתויגים כמוזיקת להיטים והבנו שאנחנו צריכים לעשות שינוי. טכנו זו שפה, לא רק מוזיקה, והיינו צריכים להתנער מהתדמית שדבקה בנו. זה לקח קצת זמן, אבל ברגע שהחלטנו פשוט להפסיק לנגן במועדונים את הקו המיינסטרימי, התחלנו לקבל הצעות עבודה".
זרחי: ״אנחנו נעים על ציר מוזיקלי שמתחיל מטכנו, עובר דרך דיפ האוס ונגמר בדאון טמפו. תוכל למצוא גם נגיעות של מינימל ואפילו טיפה של רוק'נרול, אבל הרעיון המרכזי הוא להיות פתוחים ולהתעקש לא לרוץ על אותו הקו, לאו דווקא על מה שנוח. כשמצליחים לעשות את זה בצורה נעימה והוואי נכון, מרגישים. גם בעלי המועדונים התחילו להרגיש. אנחנו משתדלים להביא הצגה שלמה: היא מתבטאת בהנפות ידיים, יישור מבט לעיניי הבליינים, ואם צריך אז גם תחפושות שישברו לכולם את האדישות".
האדישות נשברה סופית גם בקרב בעלי המועדונים?
לייבו: "במרבית המקומות כן. היו לפעמים מרפקים ורגליים שנתקעו לנו בדרך, אבל המשכנו הלאה. הבנו שזה לא אישי, זה הדימוי והיעדר הריליסים אותם ניצור בעצמנו. בסצנת המרתפים הכבדה יותר יש איזושהי ציפייה שהאמן מאחורי העמדה יביא גם ובעיקר מוזיקה מקורית, ואנחנו מתחילים לשחרר אחת כזאת בעוד חודשיים בדיוק. אנחנו לא לחוצים, וגם זוכרים שכולם התחילו כמונו. גם דיקסון לא התחיל את הקריירה מול 100,00 איש, אלא על במה קטנה במקום חשוך. הגדולים באמת הם אלו שהצליחו להביא חוץ מסאונד טוב גם משהו אחר, אנחנו מחפשים את המשהו הזה בכל ערב".
זרחי: ״כשמצליחים, לאט לאט זה סוחף קהל, ובמקרה שלנו לא סתם קהל. הצלחנו לשלב בין קהלים שהלכו אחרינו מהעולם המיינסטרימי ולחבר אותו לקהל הטכנואידי השמרן יותר, ואין תחליף לאנרגיה האדירה הזאת שקוראת במפגש בין השניים. כחווית בילוי, הטכנו נתפס כמשהו חשוך ומנוכר, מוזיקה שמי שמשמיע אותה לא מרים את הראש ומתחכך בקהל בנוחות. אנחנו הבנו תוך כדי תנועה שמה שאנחנו עושים הוא אמנם חריג, אבל מצליח לגעת בהמון אנשים. כשהם מתחברים לגל אחד של ידיים ושריקות, השואו שלנו מקבל הכרה. מי יודע? אולי כל התפישה בנוגע לחווית הבילוי הזו תשתנה".
מאמינים שתצליחו לשמר את ההייפ המקומי ולתרגם אותו למשהו בינלאומי?
זרחי: "אנחנו בטוחים, אנחנו חיים כרגע בשביל זה. ישראל זה בסיס האם, אבל אני רוצה איביזה, מיקונוס, לטעום כל דיל קיץ שישלח אותי מפה לעשות שמח מסביב לעולם".
ולייבו, אחרי 10 שנים מאז ההזדמנות הקודמת אתה בשל לעשות את המעבר?
"היום אני מבין שבשביל זה נולדתי. אין כאן עניין של בשלות, היום אני מבין שזאת חובתי המוסרית לשחרר את ה׳אני מאמין׳ שלי החוצה".
ואם זה יתפספס, זה ייחשב כגימיק?
זרחי: "אני ולייבו גרים אחד ליד השני, במקרה הכי גרוע נאסוף את כל השכנים לאיזה אפטר ונעשה להם שמח. בסוף זאת המצווה, זאת המטרה שלנו. בין אם פה ובין אם ברלין, העיקר הטכנו. תחי המוזיקה".