לאחר שנתיים בהן אני כותב על חיי הלילה בישראל, הבנתי שעשן הוא חלק בלתי נפרד מראיון כזה או אחר עם בעל מועדון - סיגריה אחר סיגריה, שאכטה אחר שאכטה. בדרך כלל התסריט הזה מלווה בבירה על הבר ובמוזיקת רקע בסאונד נמוך ומסתיים בנסיעה קצרה לכיוון הבית.

הפעם, הראיון היה קצת שונה. אל עשן הניקוטין הצטרפו ריחות אבק שריפה מכיוון מצרים, הבירה התחלפה בקפה שחור, מוזיקת הרקע לא בקעה מרמקולים בומבסטיים אלא מרדיו עם בעיות קליטה, ואפשר היה רק לנחש כי השיר שהתנגן זה "Jailhouse Rock" של אלביס פרסלי. הנסיעה עמדה על שעה ו-45 דקות לגבול עזה.

בעת סמול טוק קטן להיכרות, נשמע קול פיצוץ שפילח את האוויר ואת השיחה. ניסיתי להיות קול, אבל המרואיין, דניאל מטרי (31), כבר קלט שאני מגיע מהמרכז ושהוא צריך להסביר לאנשים כמוני שאין מה להילחץ. אבל זה לא עזר, נשארתי חרד. מקלישאות, מפיצוצים, מעפיפונים ומההסתברות שהרכב ייתקע בדרך חזרה.

מטרי הוא בחור קשוח במיוחד. הוא נהג משאית טריילר, ישן בתוך הקבינה. מימדי גופו ונסיון חייו המקבילים לשל וין דיזל לימדו אותו שאין צורך לפחד מכל פיצוץ שנשמע באוויר. אם שוב האויב יגזים בקצב ההפגזות, אפשר תמיד לנסוע אל הגבול ולחסום עם המשאית את מעבר הסחורות כפי שעשה ב-2014 במהלך מבצע צוק איתן.

אם תשאלו אותו, זה לא הדבר הקשוח ביותר שעשה. במקביל לעבודתו כנהג משאית, הוא אחראי על איכות הבילוי של כלל הצעירים המתגוררים ביישובים בעוטף עזה. הוא בעצמו כמובן גר בקיבוץ כרם שלום, בסמוך לגבול רצועת עזה. מעבר להיותו אחד השותפים בפרויקט פסטיבל ה"אינדינגב", הוא מנקז את פעילותו בבר שבעלותו – ה"פצמ"ר". לא על שם הטיל, אלא מדובר בראשי תיבות של "פאב ציוני מול רפיח". אין לו מודל עסקי לרווחים, הוא פתוח לכולם וקורא גם לפוליטיקאים לשמוע את מה שיש לו לומר. הוא לא רוצה תמיכה כלכלית, הוא רק מחפש הכרה, ואם תשאלו אותי, מגיע לו אותה - ויותר.

בר הפצמר (צילום: ברוריה קרני הדס)
הפצמ"ר | צילום: ברוריה קרני הדס

"שירתתי בתותחנים, אחרי שנה של קבע החלטתי להשתחרר ולעבוד בחוף אמנון בכנרת. קיבוץ כרם שלום הגיעו לחופשה בחוף, בערך 50 איש. נוצרה בינינו דינמיקה נעימה ואמרו לי שהם מחפשים לקלוט צעירים. החלטתי לבוא, ושירתתי באזור הזה. משהו עם הגבול מאוד העסיק ומשך אותי. האנרגיה שם היא אחרת".

תסביר.

"ירי, אנשים חיים את זה. קולות הפיצוצים האלה הם סוג של התמודדות בשבילי אחרי שירו עליי ועל הצוות שלי פצמ"רים במלחמת לבנון השנייה. כאן חיים את זה ביום יום, אני לא יודע אם לקרוא לזה טיפול בטראומה, אבל המקום הזה עושה לי טוב - למרות הפיצוצים אני מוצא כאן הרבה שקט. כשהגעתי לכאן ראיתי מקום די שומם, מעט אנשים וגדר – זהו, נדלקתי. ילד בן 24 מוצא את עצמו פתאום מתעסק במה שהוא רוצה".

מה הילד הזה רצה?

"כל אחד מוצא את ההגשמה שלו בדברים שונים, לי היה חלום לגדל בעלי חיים. אני גדלתי ביישוב קדימה, בכל פעם שהייתי מביא איזו תרנגולת כתחביב הגישו עליי תלונות במועצה. פה נתנו לי לנהל משק חי. מצאתי את עצמי מסתובב בין עיזים, טווסים, תרנגולי הודו, שרקנים, ארנבות וצבים. למישהו שבא מהמרכז זה אולי נשמע תמוה שזה החלום, אבל תסתכל על זה כאילו אמרתי לך שאני רוצה להתעסק בפסיכותרפיה. אתה יודע איך זה מרגיש לתת לילד קטן ללטף ארנב ושיסביר לו שאין לו ממה לפחד? הילד פתאום מבין שכל מה שהוא אומר לארנב הוא בעצם אומר לעצמו, ונרגע. הוא אשכרה מבין שאין לו ממה לפחד. התהליך הזה שילד בן 24 שחושב רק על עצמו פתאום מתעסק עם ילדים, אחרי זה עם שאר התושבים, דואג לנחלת הכלל בקיבוץ – זה תהליך מטורף לעבור עם עצמך".

בר הפצמר (צילום: ברוריה קרני הדס)
הפצמ"ר | צילום: ברוריה קרני הדס

איך מכמה ארנבות ושרקנים מגיעים להחלטה לפתוח בר?

"בקיבוץ שלנו יש היום סך הכל 150 איש ויש בו אנשים מכל הסוגים - חילונים, דתיים, מזרחים, אשכנזים, להט"בים ועירוניים שהחליטו לעבור לעוטף. בסוף, כולם מחפשים איפה לפגוש את השונה מהם. הקיבוץ עצמו נושא על עצמו סיפורים נודסיטים ואווירת הוללות שנשארה אי שם על שפת הבריכה של שנות ה-70. אז נוצר ביקוש לאיזשהו מקום של פורקן בתוך כל המתח הזה שאנחנו חיים בו, ולקחתי את זה על עצמי".

זו ציונות?

"זו ציונות לא בגלל הארנבות או הבר, זו ציונות כי כל אחד ואחת כאן בוחרים להישאר פה, לגדל את המשפחה, להמשיך לפתח ובסוף גם לשדר שהכל תקין. זה מאוד ישראלי".


זה גם מאוד ישראלי לשאול אם זה משתלם. זה משתלם?

"לבר אין מודל עסקי לרווח. ערק אני מוכר ב-6 שקלים, קמפרי ב-4. כל אגורה, ובאמת מדובר באגורות שנאספות כדי שיהיה נייר טואלט בשירותים. הבר הוקם נטו למטרות הנאה. אני רוצה שאתה וכל החברים שלך תבואו לכאן, לערב בלתי נשכח בו אתם תשתוללו ואם תרצה אחרי זה ותצליח, אתה גם מוזמן לנגן בעצמך בעמדה. המקום הזה הוא חברי, כשאתה נותן למישהו לנגן הוא מרגיש שזה המקום שלו. כשמישהו מרגיש שהמקום שלו הוא עוזר לנקות, לסדר ומרגיש שפצמ"ר הוא מקום טיל. כל המטרה של המקום הזה הוא יצירת בועה בליינית שתוציא ממך חיוך בתוך כל הרוע שמחכה בחוץ, אנשים למדו להעריך את זה. המקום הזה הפך להיות מעבר למתחם שמגישים בו בירה, הוא הפך להיות מקום מפגש לאנשים שלא רוצים לדעת שהם נפגשים, מקום בו מותר לעשות מה שרוצים - להשתולל, להגזים ולא משנה מי אתה, אף אחד לא ידע שהיית כאן".

בגלל המרחק או בגלל טיב המקום?

"המרחק יצר כאן את טיב המקום. בין אם אתה סלב שרוצה להתפרק בלי שידעו על זה, בעל או אישה בוגדניים או סתם צעיר אנונימי שמחפש לדבר עם מישהו, המרחק מכל הבלוף שיש במרכז יצר בתוך הבר מקלט אמיתי מרכילות זולה".

בין כל החבר'ה שרצו מקלט להתפרק והגיעו אליך, פוליטיקאים היו פה?

"מלא. שניים שמותר לי לספר עליהם הם ח"כ יאיר לפיד וחיים ילין. הם נתנו תשומת לב, ישבו, דיברנו – אחלה. אני מחכה שראש הממשלה ושר הבטחון יבואו. בכל מה שקשור לבר עצמו, להופעות, לעשייה, היה נחמד אם שרת התרבות הייתה מגיעה כאן לאיזה ערב. אני חושב שמגיע לנו".

בר הפצמר (צילום: ברוריה קרני הדס)
מטרי עם יאיר לפיד וחיים ילין | צילום: ברוריה קרני הדס

בזמן מלחמות המקום עדיין פתוח?

"ברור, איפה אני אשתה את הבירה שלי אם לא שם? זה מקלט, אין לנו בעיה. כל מי שיקרא את הכתבה וירגיש איזו תחושת מחויבות להגיע, חשוב לי שיגיע לא בגלל התחושה הזו. זה נשמע קלישאתי, אבל אני מזמין את כולם להגיע לכאן כדי ליהנות מחוויה אמיתית ובעיקר כדי להבין שזה לא כזה נורא לחיות במקום הזה. אנשים לא נשרפים כאן, הכל קול. מרבית הזמן יש כאן שקט, המתחים נעלמים ובאמת מדובר במקום בילוי אמיתי ובועט בסביבה מדהימה".