"שבועיים של חופשה אקזוטית במתנה למי שיכיר לי בת זוג. אמיתי לגמרי". במילים האלה נפתח פוסט חיפוש האהבה שפרסמתי בפייסבוק לפני חודשיים בדיוק, ושבו אני מבקש מאנשים להכיר לי את אהבת חיי ואם ילדיי. מי שיעשה זאת, כתבתי, יקבל ממני כהוקרה חופשה זוגית חלומית באי טרופי אחרי שייוולד הילד הראשון שלנו.
אני עוד לא יודע את הלוקיישן המדויק של החופשה. אני חושב על מקום שרוב האנשים לא היו בו, למשל ג'מייקה או קובה, האיים הקנריים או טנריף. החברים שלי לא ממש אהבו את הרעיון הזה; הם אמרו שאני ממסחר את עולם השידוכים וטענו שאנשים שרוצים לעזור יעשו את זה מכל הלב ללא תמריץ, אבל אני בכל מקרה רוצה לתת את המתנה הזאת. אמרו לי, "אתה עושה טעות, אתה לא צריך להבטיח כלום, רק תתמקד במי שאתה ובמה שאתה מציע". עניתי להם: "בסדר. אלה החיים שלי".
אני מור צור, בשנות ה-40 לחיי, מקיבוץ עין המפרץ. אני בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים, עובד בשיווק ציוד רפואי לבתי חולים וחדרי ניתוח – ואני מחפש אהבה. מאז הקשר האחרון שלי, שנגמר לפני כמה חודשים, הייתה לי יחסית הצלחה באפליקציות ההיכרויות – אבל לא יצא מזה שום דבר. הבנתי שלהמשיך לעשות בדיוק את מה שעשיתי עד היום לא מביא לי תוצאות, ושאני חייב לעשות משהו שונה. משהו כמו פוסט ההיכרויות שחבר שלי כתב לפני חמש שנים, וזה היה טירוף.
לא היה פשוט עבורי להיחשף מול כל העולם עם פוסט כזה, אבל אחרי הקורונה, מי שהיה לבד הפך לבודד והגעתי למצב שאני מוכן לעשות הכל. אין פה בושה, אהבה זה החיים בעיניי. פרסמתי את הפוסט, ואז התחיל הבלגן.
מיד התחיל מבול: 200 תגובות, 150 שיתופים ו-300 לייקים. ישבתי משמונה באותו הערב ועד אחת בלילה, עניתי לאנשים, הסתכלתי על פרופילים של נשים וכתבתי הודעות. החלטתי שאני משריין לעצמי שבוע חופש מהעבודה בשביל הדבר הזה.
למחרת, משמונה בבוקר ועד חצות, "באתי לעבודה". לקחתי דף ועט והכנתי טבלה עם עמודות: שם הממליץ, שם הבחורה, גיל ומיקום. הרגשתי שכל שנות ההיכרויות באפליקציות רק הכינו אותי לרגע הזה של ההתפוצצות בימים שלאחר הפוסט, כי נדרש פה מולטיטאסקינג מטורף. תוך כדי שאני בוחן כל הצעה עניתי במקביל ל-200 מגיבים בוואטסאפ, במסנג'ר ובמייל. היה לי נורא חשוב לענות לכולם ומהר, כי כשאתה נעלם – גם הצד השני ייעלם. התמסרתי לזה כל כולי, כלום לא עניין אותי חוץ מזה.
פנה אליי גבר שלא הכרתי, שרצה להכיר לי את הבת שלו. סיפר שהוא בן 60 פלוס, איש עסקים. כל כך החמיא לי שהוא רצה להציע לי את הדבר הכי יקר לו בחיים, זה היה לגמרי וואו מבחינתי. דיברנו שעה והוא סיפר לי שהפוסט שלי מצא חן בעיניו – הרצינות, הכנות, האותנטיות, המיקוד. ניגשתי לפרופיל של הבת שלו בפייסבוק וכתבתי לה, אבל זה לא נמשך. כנראה בגלל פער הגילים.
ההבטחה לחופשה עשתה את העבודה, כי אנשים ממש לחצו שאתקדם עם מי שרצו להכיר לי. חבר ממש טוב ניסה להכיר לי מכרה שלו, התחלנו לדבר והיה טוב, אבל אז הבחורה נהייתה מוזרה ופחות התאים לי להיפגש. בינתיים קיבלתי לחץ טילים מהחבר: "למה?", "אתה חייב לפגוש אותה", "אתה לא רציני". ניסיתי להתגונן ולהסביר שאני כן רציני, אבל אני גם רוצה מישהי שאני ארצה.
חבר שעבדתי איתו הציע לי את אחותו. הוא כתב לי יפה ובחופשיות שאני ארגיש בנוח להגיד שזה לא מתאים, ולצערי זה באמת לא התאים, אבל לך תגיד לחבר שלך שאחותו לא מתאימה. אתה לא יכול להגיד כלום.
אנשים קרובים הציעו להכיר לי, וזה היה מלחיץ ומחייב. בחורה מברזיל שהיה לי איתה פעם קשר כתבה לי, "22 שנה אני מאוהבת בך ומחזרת אחרייך ואתה לא רואה" – אבל אני רוצה אישה ישראלית, אז לא קידמתי את זה. היו עוד נשים שיצאתי איתן בעבר שהחמיאו לי על הפוסט, וזה עודד אותי, כי זה סימן שהקשרים האלה נגמרו טוב, שהייתה לנשים האלה חוויה טובה איתי.
קיבלתי 50 הצעות לנשים. התחלתי להיכנס לפרופילי הפייסבוק שלהן, ולפי התמונות ראיתי אם יש כיוון או לא. אני לא מסתכל על צורת הגוף, אלא על הבן אדם: על סגנון הלבוש – אני אוהב טבעי, כמה שפחות איפור, זהבים ונוצצים; על הרקע של התמונה – אם היא אישה של קניונים (מרכזי קניות) או קניונים (גאולוגיים); על בניית ציפורניים כן או לא.
בשלב הבא התכתבתי עם משהו כמו 30 נשים שידעו שאני מתכתב איתן במקביל. הרוב המוחץ הבינו שאני בהצפה ונתנו לי את הזמן להתמודד עם מבול הפניות. אחת אפילו כתבה לי, "דבר איתי אחרי תוכנית הריאליטי שיצרת לעצמך".
בתוך כמה ימים צמצמתי לעשר נשים. ככה זה, להתכתבות יש וייב מסוים שעוזר להבין מי בצד השני. יש, למשל, נשים ששואלות שאלות כמו בראיון עבודה: "גיל? מקום מגורים?", ואני פחות מאמין בנתונים היבשים. אני מעדיף שאלות שמביאות את הבחורה לחשוב על משהו טוב, כמו "מה החלום שלך?". ככה השיחה מתגלגלת ושני הצדדים רואים את הזרימה. הומור כובש אותי, אם בחורה מצחיקה אותי אני מתאהב בה.
הייתה בחורה שניסתה להכיר לי את החברה הכי טובה שלה, וזה לא התאים. אחר כך היא ניסתה להכיר לי את אחותה, וגם זה לא צלח. הייתה לנו התכתבות טובה ונעימה, וכעבור כמה ימים פתאום היא כתבה לי שמצאתי חן בעיניה ושהיא רוצה להכיר אותי בעצמה. גם היא מצאה חן בעיניי. היא סיפרה שהיא פרודה ולא גרה עם בעלה, ונפגשנו. אחרי הפגישה היא אמרה לי "בגדתי". נחרדתי ואמרתי לה שבעיניי היא צריכה לחזור לבעלה ולהגיע לפתרון, בלי שאני או מישהו אחר נהיה ברקע.
בסופו של דבר יצאתי לארבעה דייטים. עשר נשים בערך נפלו על כשלים טכניים, לא ראו או לא ענו להודעה. אחרות היו לא רלוונטיות בגלל סטטוס בחיים, אם בגלל גיל או כאלו שלא רוצות ילדים, וזה הסתנן תוך כדי תנועה. לחלק מהנשים לא התאים המרחק, למרות שאני שעה ורבע מתל אביב, שזה זמן חיפוש חניה בתוך העיר.
היה לי דייט אחד גרוע ממש. מישהי שבמשך שנים ניסיתי להתחיל איתה בפייסבוק והיא לא התייחסה אליי, ואז לאחר הפוסט היא פתאום הגיבה. כל מה שדמיינתי עליה היה ממש לא נכון. חשבתי שיש לי עסק עם בחורה מדליקה ואותנטית, שנראתה לי יפהפייה, מלאת שמחת חיים ועצמאית. כשנפגשנו היא לא הייתה כזאת יפה כמו שנראתה לי בתמונות, וגם מבחינת אופי היא ממש לא הייתה כמו שדמיינתי: כל מה שעניין אותה היה נדל"ן. בדייט היא דיברה רק על הנכסים שראינו בדרך למסעדה ועל מרוץ החיים המטורף. אבל אני מרגיש שיצאתי מהמרוץ, שיש לי כבר הכל – בית, חברים, עבודה. אני עובד בשביל עצמי, לא רץ אחרי סממני יוקרה. הדבר היחיד שאני רץ אחריו זה אהבה.
היה דייט אחד מושלם, עם בחורה שדיברתי איתה ארבע–חמש שעות ביום במשך שבוע לפני שנפגשנו. בפגישה הראשונה שלנו היא הצטרפה אליי לנסיעת עבודה של שמונה שעות מהצפון לבאר שבע. זה היה הימור גדול לדייט ראשון, אבל התיישבנו באוטו ולא הפסקנו לדבר כל השעות האלה. בדייט השני עשינו טיול אופנועים ואחריו לקחנו את הכלב שלי לטיול ברחבי הקיבוץ, אני על אופניים והיא על סקייטבורד, תלויה לי על הכתף, והכלב גורר את שנינו. זה היה רומנטי.
היינו בקשר קרוב לחודש. יצאתי רק איתה, ביקשתי שלא יעבירו לי פניות כל עוד אנחנו יחד. שמרתי על הקשר הזה כמו על אתרוג, התקדמנו יפה והיו דיבורים על עתיד, אבל מהסיבות שלנו לא נמשיך את זה. הניסיון הזה הראה לי שאני ממש מחויב לתהליך ולמטרה, שאני באמת מחפש אישה לאהבה. עכשיו אני פנוי שוב.
כשהייתי בן 30 התחילו לשאול אותי לְמה בדיוק אני מחכה, אבל עוד לא הייתי שם. רק בגיל 38 התחלתי לשאול את עצמי מה עם משפחה. אני חושב שלפגוש את האדם המתאים בזמן המתאים זה עניין של מזל. יכול להיות שעברתי ליד אהבת חיי, ופשוט לא שמתי לב.
אנשים תמיד שאלו אותי, "איך יכול להיות שאתה לא מוצא?", "מה לא בסדר איתך?". עכשיו הם כבר לא שואלים, וזה אפילו עוד יותר גרוע. "מה אתה עושה לא בסדר" זו שאלה פוגענית – הרי אני שובר לעצמי את הנשמה ואת המוח סביב מה לא בסדר בי ולמה אני לא מצליח, אז כשזה בא מבחוץ זה עוד יותר גרוע. היום כבר הצלחתי להתגבר על זה, ואני עונה: בן אדם זה עניין מורכב. אני מביא את עצמי ומישהי מביאה את עצמה, וזה צריך להסתנכרן. כשהתחלתי לענות לעצמי את התשובה הזאת, הצלחתי גם להעביר את זה לאחרים.
בעבר היו לי מערכות יחסים ארוכות ויציבות ויפות. היו לא מעט נשים שאני חושב שהיחסים איתן נגמרו בגלל טעויות: בחורה מקסימה שיצאתי איתה פעם אמרה לי אחרי חודשיים אינטנסיביים שהיא לא בטוחה לגבי הקשר. אז כבר הייתי בטינדר וסבלתי מהשפע המעוור שכולם סובלים ממנו היום, וכשהיא אמרה לי את זה לא רציתי להתמודד. מבחינתי זה היה "לא רוצה, לא צריך". היום הייתי נשאר ושואל למה לא, מנסה ליצור את הביחד ולהגיע לפתרון, גם אם יש משבר – כי זה כל העניין, רק ככה מתחזקים בקשר.
אני מדמיין את עצמי ואת מי שתהיה בת הזוג שלי חוזרים הביתה מהעבודה, יושבים על חוף הים ועושים משהו שלנו. אני אומר לעצמי כל הזמן שיהיו הרבה דברים שיהיו לא נוחים ושונים, ואני אכיל ואקבל אותם. זה הכל שטויות, תכלס: איפה היא שמה את הגרביים או אם היא הורידה מים או לא יודע מה, זה דברים טכניים. רק שתהיה אהבה, דאגה, הומור משותף, כבוד ורצון להיות יחד. זה מנצח הכל.
כל זוג שאני רואה מחזיק ידיים ברחוב מכאיב לי. תמיד רציתי אהבה, אבל בשנה–שנתיים האחרונות אני מרגיש את זה פיזית, בגוף. משפחות עם ילדים מעוררות בי קנאה, אישה בהיריון הפכה בעיניי לדבר כל כך יפה. אני נורא רוצה ילדים, התשוקה שלי לזה היא ביולוגית, כל כך בא לי להעביר משהו הלאה.
תמיד היה לי חיבור טוב עם ילדים. יש לי כלב ואני מסתובב איתו הרבה, הילדים של השכונה אוהבים לשחק איתו. הם שואלים אותי, "איפה האישה שלך?". ילדים יודעים טוב מאוד, הם אוהבים סדר חברתי. אני משתדל לשמור על פאסון ועונה, "עוד לא מצאתי, אבל אני אמצא".
סייעה בהכנת הכתבה: עינת שחק