אנשים מתים על תורים. מולך הם יתלוננו וייללו, כן, אבל כמו שמגנט קטן נדבק למגנט גדול, ככה הסקרנות שלהם מתעוררת כשהם רואים המון, אפו של זה נעוץ בעורף רעהו. כעדר סוריקאטות במדבר קלהארי הם מביטים כאיש אחד לעבר האופק המעורפל וציפייה מורטת את גבותיהם. כשאתה יודע שבקצה התור ממתין, נניח, אורולוג חמוש בעזרי רפואה מתכתיים, אתה מהמהם לעצמך פזמון עליז ומתרחק בצעד קל. כמו חללית שדוהרת לעבר הכוכב הלוהט, אתה מפעיל בשנייה האחרונה את מדחפי העל-חלל וחומק מטלפי הגרביטציה שלו.
אבל כשאתה לא יודע מה יש שם - ובכן, זה עניין אחר. אתה לא יכול לעבור ליד תור ולא לשים לב שיש שם תור. והאמת, כולנו כבר ניגשנו לאיזה ברנש באמצע השורה ולחשנו, סליחה, למה מחכים פה? ברוסיה הסובייטית, אומרת הבדיחה, אנשים היו נעמדים בתור רק כי הוא קיים, ובהמשך מבררים מה מקבלים בסוף.
קראו גם: הסיפורים המשוגעים מאחורי התורים לאייפון 6
רק ברוסיה? לא בטוח. כי השאלה שניצבת בפנינו עתה היא, לאיזה סוג שייכים האנשים שמחכים בתור הראשון לאייפון 6 החדש – או לכל גאדג'ט בתול שטרם מושש על ידי צבא של אצבעות שמנוניות. האם הם מהסוג שיודע למה הוא מחכה, או מהסוג שלא יודע למה הוא מחכה. ומה זה אומר עליהם.
שבוע בתור
כשיצא האייפון הראשון ב-2007, נעמד האיש הראשון בתור יותר ממאה שעות לפני תחילת המכירה. השיא הזה נשבר בהמשך, אבל מה עבר בראשו של האיש הראשון שנעמד שם? אולי "זה כל כך מסקרן שאני מוכן לשלם 600 דולר כדי לדעת מה זה אייפון". ברור שלא. כל העניין זה להיות הראשון, ההוא שהחברים מבקשים ממנו להוציא רגע מהכיס כדי לגעת. והאייפון הראשון, אני לא יודע אם אתם זוכרים כי זה היה לפני שלושה עשר נצחים, היה ממש חייזר. על כל פנים, התמורה לכסף היתה, לא פחות מהמכשיר – הון חברתי. איזה סוג של בנאדם זקוק כל כך לקצת אבקת-מקובלים עד שהוא מוכן לעמוד 100 שעות בפאקינג תור ולשלם מאות דולרים בסוף? שאלה מעניינת.
במכשירים הבאים התופעה כבר קיבלה פנים חדשות. אנשים ידעו מה נותן האייפון, שנבחר להמצאת השנה 2007 על ידי מגזין הטיים. הם הבינו שיש לו יתרונות תפעוליים אמיתיים (אגב, לא מעטים זלזלו בו), שזו רוח הזמן, שהוא יוצר סביבו גרביטציה חברתית מהרגע שנשלף מהכיס, ושעצם התור יכול להפוך לחווייה מיוחדת. אולי זו הסיבה שהאיש הראשון בתור לאייפון 3G ביולי 2008 הגיע לשם 170 שעות לפני פתיחת הדלתות. זה שבוע של תור, אגב. אם מישהו צריך הוכחה נוספת לעובדה שהפכנו מאזרחים לצרכנים, אז זה די טבעי שאדם יבלה שבוע כדי לממש את תכלית חייו: לצרוך. כמו גדול.
מכשירים חכם לאדם חכם?
מאז הוכתר האייפון למכשיר חכם. מלא סטייל. חדשני, יוקרתי. איזה אדם מזהה את כל היופי הזה ואומר לעצמו, אני חייב לדחוף את זה לכיס שלי לפני כולם ובכל מחיר? או אם להיות בוטה יותר, מי שחייב להשיג טלפון חכם הוא איש שחכמתו, יוקרתו והסטייל שוכנים בכיסו ממילא? קטונתי. אבל גם מבחינה כלכלית זו עסקה בעייתית מאוד. כי לתור יש טבע אחד: הוא מתקדם. הגיע תורך, נכנסת, לקחת, יצאת, נכנס הבא בתור. בעוד שבוע כבר לא תהיה אדם נחשב כל כך. בעוד חודשיים האפקט ימות כליל. 3,600 שקל עולה היום אייפון חדש. 1,800 שקל לחודש, תמורת אפקט. אפשר לשכור עם זה דירה נחמדה ליד הים באשדוד לכל החופש הגדול.
ובאמת, התור לאייפון כבר לא מפוצץ רק בצרכנים נלהבים. הוא התמלא בהמון סוגים של קומבינטורים ומאכערים שקונים את המכשיר ומיד מוכרים אותו לסוחרים ומאפיונרים בכל מיני חלקים של העולם. אבל בסוף השרשרת יחכה איזה סיני עצבני עם צרור יואנים מרוט, וידרוש את האייפון האמיתי שלו מאמריקה, ראשון לפני כולם.
והישראלים, חברים, לא יותר טובים מאף אחד. על מחלת השדרוג העולמית בכלל והישראלית בפרט כבר כתבתי, ומסתבר שלא בפעם הראשונה (נחשו מה – המחירים פה הרבה יותר גבוהים, אבל הישראלים תמיד משדרגים יותר מהר! מדהים, לא?). אני דן את הישראלים קצת לכף זכות, כי עד שהמכשירים מגיעים לכאן, כבר מתבררים בתקשורת העולמית יתרונותיהם וחסרונותיהם, וחזקה על האנשים שנעמדים בתור בקניון ברמת אביב שהקנייה קצת יותר מושכלת מאשר עמיתיהם מעבר לים, שמפרקים ביד מזיעה את הקופסאות הראשונות מפס הייצור. מצד שני, אני לא בטוח אם יש עוד עם כמו הישראלים, שיוותרו בקלות על עוד פרוסת לחם כדי להתחדש בסמל סטטוס, שכנראה נועד לשכנע את כולם שחוץ ממזון גורמה הם לא מכניסים שום דבר לפה.