"בואנה ראית את הסרטון הזה? ראית מה היא עושה שם"? נהג המונית מחייך את החיוך הכי גדול שלו. הוא בגיל של אבא שלי. אני קצת מתבייש.
מכולם, דווקא לי הייתה עילה לצפות במה שקרה על הבר באלנבי 40. לספור כמה היו איתה שם, כמה צלמים חגגו עליה, להעריך כמה היא היתה מודעת לכל זה. בכל זאת, הזמינו אותי לדבר על זה בתוכנית הבוקר של קשת – זה "צפייה בתפקיד", לא? אז סורי, מעלתי בתפקידי. את הנהג זה לא עניין. הוא רצה לראות מה עושים לבחורה עירומה על הבר, להתגרות ממנה וללעוג לשרמוטה בו-זמנית.
אני לא יותר קדוש מאף אחד. הייתי שם כשהתחיל הפורנו ברשת. סיקור הענף הכי חזק באינטרנט? באחריותי המקצועית, ברור. את כאב הבטן הראשון קיבלתי דווקא מעריפת ראש של שבוי בפקיסטן בתחילת שנות ה-2000. כמעט הקאתי. ואז הבנתי מה זה אומר להיות לבד מול התוכן. בחדשות בטלוויזיה יש מישהו שצופה לפניך, מחליט בשבילך, מטשטש, חותך ומפקסל. ברשת, כל עוד לא צפית, אתה לא יודע בדיוק מה יש שם, ואחרי שצפית זה מאוחר מדי.
אני בקושי מכיר אנשים שבוחרים לא לצפות. החוויה של האינטרנט פועלת בכיוון ההפוך. אם זה קיים אתה צריך לצרוך את זה. השאלה מה זה יעשה לך או למישהו אחר לא קשורה. המסננים שייכים לעולם הישן. בעולם החדש והטהור, האמת והחופש נמדדים באותנטיות של התכנים. יש בזה הרבה טוב אבל גם הרבה רע. תעיד הבטן שלי.
אחד השקרים הגדולים
היכולת להתפרק לגמרי משיקול דעת מבוססת על תחושת האינטימיות שבין אדם וטלפונו. נדמה לך שאת המרחק שבין העיניים והמסך שלך מקיפה חומת בטון עם גדר תיל מעליה ומבפנים ריפוד כריות נוצות ומזגן. אף אחד לא רואה ולא מבקר אותך. ואם אתה בוחר להכניס עוד מישהו – שנמצא לידך בחדר או בוואטסאפ – אז החומה שומרת גם עליו.
תחושת האינטימיות הזו היא אחד השקרים הגדולים של עולם הטכנולוגיה. ליתר דיוק, אחד השקרים הגדולים במפגש בין עולם הטכנולוגיה ובין נפש האדם. אנחנו מגיעים לרמות מטורפות של התפרקות ממודעות עצמית ברגעים האלה, וככה נולדות התגובות המגעילות בפייסבוק או תמונות העירום שנשלחות לחבר מהכיתה. לא, הוא לא יעביר את זה לאף אחד אחר תוך שנייה ורבע.
אין שם שום דבר אינטימי או פרטי. יש איזה אלף חברות טכנולוגיה שמחוברות אלינו ויודעות מה אנחנו עושים בטלפון ומתי. יש גם אלף גופי אכיפת חוק וחקירה שמחוברים לחברות האלה וצופים בנו דרכן. הם עושים את זה בשקט – עד שהם מתעוררים.
ככה הזמנו על עצמנו את החוק החדש שקבע שהעברה של סרטונים כאלה היא הטרדה מינית. החידוש האמיתי בחוק הזה הוא לא משפטי, הוא התנהגותי. חשבת שהצפייה בסרטון זה דבר שקורה רק בין המסך ובין העיניים שלך? טעית. חשבת שלשלוח סרטון בקבוצה זה משהו שקורה רק בינך ובין החבר'ה שלך מהכדורגל? טעית פעמיים.
הבעיה שעכשיו קצת יותר קשה לכתוב לטובת הזכות שלנו לפרטיות. קצת יותר קשה לשכנע למה מותר לכל אחד לצלם בחופשיות. כשכל הרבה אנשים עוברים על החוק, קצת יותר קשה להסביר למה מגיע לנו לדבר בינינו בוואטסאפ ולהסתיר את התקשורת הזו מהמשטרה.
אבל החופש הזה יקר מכדי שננצל אותו לרעה. הרבה אנשים והרבה גורמים יושבים בלשכות החשוכות שלהם ורק מחכים שנעניק להם סיבות טובות כדי לחדור לנו לטלפונים ולמחשבים באופן חוקי לגמרי, לפעמים בלי שנדע. בואו לא ניתן להם תחמושת.