זה הולך להישמע לכם מופרך לגמרי. כשהסמסים נכנסו לישראל, לפני 17 שנה, אפשר היה לשלוח סמס רק למנויים ברשת הסלולרית שלך. אי אפשר היה לשלוח סמס מפלאפון לסלקום, או מסלקום לפרטנר. לא זוכר כבר מה היה שם, יותר פחד או יותר טמטום. עוד לא ידעו אז שאנשים יעשו הכל כדי לא לשוחח אחד עם השני, גם אם זה אומר לבזבז שעות בהקלדה של הודעות, כולל ללחוץ ארבע פעמים על אותו כפתור כדי להגיע לאות ת"ו.
מאה שנה אחרי, אנחנו כבר צורכים יותר מ-24 שעות ביום של מסכים (בארה"ב 31 שעות ביממה – תחשבו איך עושים את זה), עקפנו את דג הזהב בתחרות על לקות תשומת הלב החמורה ביותר, ואת מה שאלף האקרים לא הצליחו לעשות – לנפץ את חנות האפליקציות של אפל – עשתה קים קרדשיאן עם אפליקציה אחת (אם כי אפל אמרו שלא הייתה שום בעיה).
אכן, זמנים שמחים במערב. אבל מה, אם אני רוצה לדבר עם החברים שלי בוואטסאפ על הפוסט האחרון של נועם פתחי או על הסיפור ההוא של רחלי רוטנר, איכשהו אני עדיין מוצא את עצמי עושה צילום מסך אחרי צילום מסך ומדביק בקבוצה. אחר כך לך תעשה ניקיונות בתיקיית התמונות שמתפוצצת מצילומי מסך מיותרים. אין לכם משהו יותר מפגר?
שביתה כללית ברשת
יש אתרים שאתה הולך בהם לאיבוד מרוב כפתורי שיתוף בכל רשת חברתית זניחה בקזחסטאן. אנחנו יודעים שזה אפשרי. אבל הרשתות שבהן אנחנו באמת מסתובבים, מנסות לשמור אותנו בתוך הגדר. בדיוק כמו פלאפון, סלקום או פרטנר של 1998, לא יזיזו שם אצבע לטובתנו, מה שאומר שאנחנו צריכים להזיז מלא אצבעות כדי לרכל קצת עם חברים על מה שראינו הרגע בפיד.
אינסטגרם תמיד הבינו את זה קודם. כבר מזמן אפשרו לכל אחד לפרסם את הפוסט אוטומטית גם בפייסבוק ובטוויטר. לא מזמן הוסיפו גם את החץ הקטן הזה, מימין ללייק ולקומנט, שמציע לך לשלוח את הפוסט האחרון של מיכל אנסקי לכמה נשמות טובות, שבטח יהיו להן רק דברים חיוביים להגיד. אבל גם זה רק בתוך אינסטה.
עבדים של הפיד
2015 תכף נגמרת. בתור מי שמאז 2007 לא הרימו את העיניים מהמסך, מסתבר אנחנו עובדים עבור המכונות לא פחות משהן עובדות עבורנו. אולי יותר. פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם קובעות בשבילנו על מה נדבר היום. לפעמים הן קובעות גם עם מי נדבר ומה נחשוב.
אבל אם אנחנו כבר עבדים של הפיד, אז למען השם, חייבים לשפר קצת את תנאי התעסוקה שלנו. לא יודע מה יותר פרימיטיבי: לצלם מסך ולשלוח לוואטסאפ, או לעשות קופי-פייסט ללינק בסמארטפון, פעולה שהתגלתה ברשימות האינקוויזיציה הספרדית כעינוי חריג למקרים קיצוניים. אנחנו גם ככה לא יודעים מה לעשות עם הזמן שלנו חוץ מאשר לרכל, לקנא, להעריץ או לשנוא את האנשים והעניינים שהפידים מגישים לנו. לפחות תנו לנו לעשות את זה כמו בני אדם.