"למה שאתם מפרסמים ברשת יכולות להיות השלכות לשאר חייכם, כשתתחילו לחפש עבודה" – האזהרה החכמה הזו ששיגר הנשיא אובמה לתיכוניסטים לפני שבע שנים, כבר לא שווה הרבה היום. נדמה לי שמספר האנשים שכותבים בפייסבוק שהם שונאים את העבודה שלהם - כשהבוס ברשימת החברים שלהם – ירד מאוד. גם מספר המורות בבית ספר יסודי שחייבות להעלות לרשת תמונה משיעורי הפול-דנסינג הצטמק פלאים.
אבל אז הגיע סנאפ'צאט, שכל המסר שלו זה: בחייאת, אל תהיה כבד. תפסיק לשבור את הראש. 24 שעות והתמונה נעלמת, אז מה כבר יכול לקרות. גם אם עשית טעות, לא תצטער על זה בעתיד, כי לתוכן הזה שפרסמת אין עתיד. עכשיו זה גם מה שאינסטגרם מנסה לעשות עם "סטוריז" המתחרה והחקייני.
החיקוי אגב יותר מוצלח מהמקור, בעיקר מבחינת הממשק שלו. מצד שני, אולי זה הטריק האמיתי של סנאפצ'אט – הממשק הלא אינטואיטיבי שלו הוא זה שמשאיר את המבוגרים בחוץ. הוא המחסום שיורד כשההורים, המורים והבוסים מנסים להיכנס לחגיגה. ואל תחשבו שרק אינסטגרם גונבת מסנאפצ'אט.
זה עובד גם להיפך: סנאפצ'אט מאפשרת לשלוח לחברים תמונות וסרטונים שכבר צולמו בעבר ולא רק לשגר צילומים טריים. בפייסבוק, החברה האם של אינסטגרם שהיתה מתה לקנות את סנאפצ'אט, עוקבים אחרי אינסטגרם סטוריז בעניין רב. גם הם יודעים ששיקול הדעת הכי בסיסי של המשתמש זה האויב: הוא פוגע בכמות הפוסטים שלו, ובעצם בתוצר של פייסבוק.
כמו סקס מזדמן
נדמה לי שאת רוב הפוסטים שאני מייצר, אני לא מפרסם. כן, אני מצלם או כותב, אפילו מעלה לאפליקציה ומסתכל על זה רגע - ואז מחליט שעדיף שלא, ומפייד את עצמי בעצמי. בזה סנאפצ'אט ואינסטגרם סטוריז נלחמות. בביקורת העצמית, בפרספקטיבה, בלספור עד עשר. מבחינתן, התוכן שלנו הוא מוצרי קופה. קנייה אימפולסיבית. סקס מזדמן. צלם ופרסם. אין השלכות, אין משמעויות. אל תעצור את עצמך. רק תן לנו כבר את התוכן הזה.
בעולם הישן של פייסבוק ואינסטגרם, זה בלתי נסבל. האישיות שלך היא לא רק מה שפרסמת עכשיו, אלא תצרף נוקדני של כל הפוסטים, הלינקים, התמונות והווידיאו שאצרת בשקדנות לתוך הפרופיל שלך, כדי לשרטט את 500 הגוונים של אישיותך הייחודית. זו כמובן אישיות צבועה ומומצאת. המחקר של אאוטבריין על הקשר בין מה שאנשים קוראים ובין מה שהם משתפים בפרופיל שלהם חשף זאת שוב.
הנה רשימת הנושאים שעליהם אנחנו קוראים המון אבל משתפים מעט: סקס, ספורט, סלבריטאים, טלוויזיה, יופי, אופנה, סרטים ובריאות האישה. והנה הנושאים שעליהם אנחנו לא כל כך קוראים אבל משתפים בלי הכרה: אסונות טבע, חינוך, אומנות, ארכיטקטורה, קריירה, הורות, ביטוח וספרות. לצורך העניין, הרבה אנשים קראו על החתונה של אסי עזר אבל לא שיתפו בפרופיל שלהם. לעומת זאת, כתבות כמו "תערוכה במשכן האמנים מציעה מבט עוקצני לעבר החתונות" זכתה להרבה שיתופים אבל נקראה קצת פחות.
מוחקים פוסטים בלי לראות בעיניים
המילניאלס, אנשים בני 20 פלוס מינוס כמה שנים, לא מתעניינים בכל זה. הם מסתכלים על ההווה, לא על העבר ולא על העתיד. הם מוחקים פוסטים בפייסבוק ותמונות באינסטגרם בלי לראות בעיניים. מעלימים את היסטוריה של עצמם לא בגלל העתיד הרחוק, אלא בגלל מחר בבוקר. צעירים בארה"ב משתמשים באפליקציה מיוחדת שמפנה להם מהטוויטר את הזבל – ציוצים ישנים שהם עצמם כתבו. אני מכיר נערה בת 13 שחשבון האינסטגרם שבה השקיעה ממיטב זמנה – נפרץ ונלקח ממנה. היא לא טרחה לנסות להחזיר אותו, אלא הלכה ופתחה חדש במשיכת כתפיים. האנשים האלה הם היעד של סנאפצ'אט ושל אינסטגרם סטוריז. אבל האם באמת ביטול העתיד מעלים גם את כל ההשלכות על ההווה?
מצד אחד התוכן המתפוגג אמור להרגיע אותם – אין טווח רחוק, אין נזקים, אין מחירים. מצד שני, זה גם הרבה יותר מלחיץ. כי מי שהמעמד החברתי שלו תלוי לא מעט בנוכחות המקוונת שלו, חייב כל יום לייצר משהו. לא ייצרת – התאפסת. הפרופיל שלך ריק. לא דיברו עליך. אף אחד לא זוכר כמה את שנונה או כמה אתה כוסון, כי עברו 24 שעות ונעלמת מהתודעה. אבל בעולם שבו אומרים לך שהכל נשמר ונאגר וישמש נגדך, לא מפתיע שיש הרבה ביקוש לשירות שקצת מזכיר את האינטרנט של פעם – זה רק אתה והחברים שלך כאן, אז תעשה מה שבא לך ואף אחד לא ישפוט אותך, כי זה עוד שנייה נעלם.