שבועיים בגן העדן של הקלישאות: אני מאוהב בה בטירוף וזה קשה בטירוף. מזל שיותר א׳ מ-ב׳, נכון לעכשיו. כי ברגע שזה משתנה - גט טקסי חזרה למלונית. הם באים עם מושב תינוק, אנחנו אפילו לא חייבים להצטרף.
כהורים בני שבועיים, אין לנו סיבה להתלונן: העולם מאיר אלינו את פניו ובעיקר את עצותיו, ובעיקר את הסותרות שבהן. על הבטן היא תישן יותר אבל אולי תנשום פחות, אם היא בוכה אל תרים אותה מהמיטה אבל גם אל תשאיר אותה שם, שלא תפתח קומפלקסים. צריך לגדל חמישייה כדי לבדוק את כולן. ואז, בשעות חד ספרתיות של ייאוש רב מערכתי, בהכרה חלקית שרתומה לאקרובטיקת ייצוב תינוקת רועדת מבכי - תחזיק לה את הראש, משוגע - ואחיזת האייפון - תרחיק לה מהראש, מטורף - אתה מתחיל לגגל.
היא רעבה או עייפה? היא יונקת שש שעות ברצף - זה נורמלי? למה היא ישנה רק שעה? סוף סוף גיליתי את האמת מאחורי האינטרנט - אסופת מתים מהלכים מעייפות שמגששים בחושך אחרי תרופת הרגעה לחרדות הוריות. החיפוש לא נגמר, כי שעות הערות לא נגמרות, וכי בשורה התחתונה, ללמוד בגוגל איך לגדל ילד זה כמו לצייר עיגול בפיינטבראש. אפשר להתקרב עוד ועוד, אבל כל החיפושים בעולם לא יהפכו אותך להורה טוב. או להורה בכלל.
אל תשאל למה, תסתגל
על הלוגיקה הפשוטה ויתרתי מזמן. בהכנה ללידה עוד התעקשתי למפות את כל האפשרויות, להשלים בראש את תרשים הזרימה המלא של התהליך שהופך אותך מעוד איזה טמבל, לטמבל ששמו לו תינוקת עטופה על הידיים.
מה כבר ביקשתי: לדעת מה קורה. אם-אז. בסוף נחתה עלי ההארה הכי גבוהה והכי פתטית: שחרר. לא תבין. יש פיסות של היגיון, אבל באמצע מערבולת של תוהו ובוהו. תהליך נפשי ופיסי שיש לו חוקים משלו, ואל תשאל למה; תסתכל ותסתגל.
קפיצת הגדילה שלי
בינתיים גוגל כבר עלה עלי לגמרי. תינוקות בגווני פרסומת משלחים בי חיוכים מפוברקים מכל טאב. אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך צפוי וקצר-יריעה כמו ברגע ההוא שבו גוגל השלים לי חיפושים בבטחון עצמי של עבדאי: השלמה אחת. וזהו.
אני כותב ״מתי מתרחשת״ - הוא ממשיך ״קפיצת גדילה״. בחייאת דינאק, איך? איך?! הרי לפני יומיים לא היה לי מושג שיש כזה דבר! למה לא מציעים לי השלמה ל״שנה מעוברת״, או ״זריחה במצדה״. או ״שפיכה מוקדמת״. סתם, על זה גוגל יודע שאין צורך לענות לי. חביבי, קורצת לי השורה הלבנה, תפסיק להתאמץ, קלטתי אותך מקילומטר.
התשובה לחיים, היקום וכל השאר
היא עוד רחוקה חודשים ארוכים מהמלה הראשונה שלה. אבל המבט שלה לא משאיר לי ספק: היא יודעת משהו מקודם. ממה שקרה רגע לפני ששאפה נשימה ראשונה, לפני שבעה-עשר יום. שהתשובה לחיים, ליקום וכל השאר נמצאת אצלה, ואין לה סיבה לחלוק אותה עם שוכני העפר המיוזעים שמכונים הורים. מה אתה מחפש בגוגל, טפשון, היא מחייכת. תסתכל עלי, זו התשובה. האמת שאני לא מבין כלום, אבל לא מעז להוריד את העיניים אל האייפון. חוסר נימוס מזעזע כזה היא לא תלמד ממני. ואז היא מסתחררת למערבולת של צרכים וצרחות, שהופכת את כל הידע בעולם לחסר אונים. האינטרנט יכול ללמד אותך לחתל תינוקת, אבל לא איך לאהוב אותה. הופה, בדיוק הקיאה עלי קצת. מבין אותה.
לטור הקודם של דרור גלוברמן: למה אני כותב על מה שרע בטכנולוגיה?