כמעט בטוח שראיתם אותם, המעשנים לשעבר שהחליפו את ההרגל המגונה שכבר הרג מיליונים באלטרנטיבה הטרנדית שעוד לא הרגה אף אחד. אנשים שהשאירו מאחור את הסירחון של הסיגריות והחליפו אותו בניחוח טרופי של מנגו או של מלפפון שמייצר גאדג'ט חדש שכולם מדברים עליו. אולי ראיתם ולא ידעתם מה זה, אבל ברור שמכאן והלאה תבחינו בהם ביתר קלות, כי הם נחתו בארץ באופן רשמי והם מתרבים בקצב של מגפה.
בשיטוט של אחר צהריים אחד בתל אביב ראיתי אותם בבתי קפה, על כיסאות הנוח והספסלים ברוטשילד, במרפסת של מסעדה בנמל, בחוף, בפינות העישון של בנייני המשרדים ולפעמים גם במשרדים עצמם: לאדים שהם פולטים אין ריח והם מתפוגגים מהר מאוד, אז זה לא מפריע לאף אחד. ראיתי אותם ולא יכולתי להפסיק לקנא. הם שואפים ארוכות ממכשיר דק ואלגנטי שנראה כמו דוגמית מעוצבת של בושם או כמו דיסק און קי, ואז נושפים עננה סמיכה וקטיפתית של תלתלי אדים תמימים ובהירים. בתור מעשן לשעבר שבילה שנים בניסיונות מעוררי רחמים להיגמל, אני כמעט מצטער שלא חיכיתי עוד קצת כדי להיגמל עם זה. אולי אפילו לא להיגמל, אלא רק להחליף את ההתמכרות מהסיגריות לענן האדים הלבן והסקסי הזה.
מכשיר האידוי המעוצב נקרא "Juul", ואת הקונץ שלו הוא עושה בעזרת "ג'וּלפוד" - קפסולה זעירה עם מלחי ניקוטין שמספקים את כל העונג שסיגריה יכולה לתת, כולל העקיצה המוכרת שבאה עם כל שאיפה, ולא כולל מאות החומרים המסרטנים שבאים עם שכטה מסיגריה בוערת.
שלא תטעו, Juul אינו עוד סיגריה אלקטרונית ומי שמשתמש בו לא מגדיר את הפעולה כעישון; לנוער בארה"ב כבר יש פועל שמתאר את פעולת השימוש במכשיר. הם קוראים לזה Juuling. למיטב ידיעתי עוד לא נדרשו באקדמיה ללשון העברית לשם הפעולה הזה, אז ברשותכם נקרא לה עינון. כמו עישון, רק עם ענן ובלי עשן.
לא באמת משנה איך תגדירו את מה שעושים עם זה: מה שחשוב הוא להבין שמדובר במהפכה. אחרי שהבטיחו לנו שאם לא נפסיק לעשן נמות מסרטן, משבץ מוחי, מהתקף לב או מהתקמטות מוקדמת של עור הפנים; אחרי שעטפו כל חפיסת סיגריות בתמונות מפחידות של ריאות מפויחות, שיניים שחורות ועוברים מתים; אחרי שגמלו אותנו באמצעות מדבקות ומסטיקים, כישופים, הילינג, ספרים וסדנאות; אחרי שמובילי דעה כמו ברוק שילדס ודן ריינולדס ואפילו איש המרלבורו גויסו כדי ללמד אותנו שלעשן זה נורא לא קוּל; אחרי שהחלטנו להיגמל ועברנו לילות בלי שינה וימים רצופי התקפי זעם בלתי נשלטים; אחרי שהפסקנו לשרוף חפיסה או שתיים ביום ועברנו לג'וינטים (20 ג'וינטים ביום, עם טבק, כי רק חולי סרטן מעשנים גראס נקי); אחרי שלא מצאנו טעם לשתות קפה או יכולת לחרבן בבוקר ולא הפסקנו לאכול כי לא חיכתה לנו סיגריה של אחרי האוכל; אחרי שחזרו לנו כמעט לגמרי חוש הטעם והחשק לחיות, אחרי שכבר הכרנו בזה שתמיד נתגעגע לסיגריה ונשבענו בכל היקר לנו שאף פעם לא נחזור כי לגמרי לא בטוח שנצליח לעבור את כל החרא הזה שוב - אחרי כל זה מגיע מוצר שמחזיר את ה-in לניקוטין.
מצב האומה
מאז שהושק במחצית השנייה של 2015, הג'ול הספיק להשתלט על נתח עצום של 54 אחוזים משוק תחליפי הסיגריות בארה"ב, שוק מתפתח עם מאות מותגים (שחלקם, אגב, שייכים לענקיות טבק). בקרב בני נוער יש כבר כיום בארה"ב יותר מעננים ממעשנים; מטקסטים שנכתבו על העניין באמריקאית עולה שמנקודת מבטם של הטינאייג'רים, סיגריה היא אמצעי מיושן כמו טלפון של פעם, עם שפופרת וחוגה וחוט מסתלסל. בהתאמה, סיגריה אלקטרונית היא כבר טלפון סלולרי של נוקיה עם מקשים מפלסטיק ומסך ירוק שאפשר לשחק בו סנייק. בהמשך להשוואה הזאת, ג'ול הוא כבר אייפון. אמצעי חכם, אינטואיטיבי, מעוצב לעילא, חלק ונטול כפתורים שנטען באמצעות USB זעיר ומציע חוויית משתמש משובבת נפש וממכרת. אין, הילדים פשוט מתים עליו. אפילו שרשמית הם בכלל לא אמורים להתקרב אליו.
הנוער של היום כבר כמעט לא מעשן (וגם שותה פחות, וגם מקיים פחות יחסי מין, אבל זה נושא לכתבה אחרת). עשרות שנים של קמפיינים והפחדות עשו עבודה מצוינת: הצעירים מודעים לסכנות הבריאותיות שבאות עם עשן הסיגריות ומתרחקים ממנו כמו מאש, משחק מילים קצת מכוון. מצד שני, או שאולי זה בדיוק אותו צד, חתך האוכלוסייה הראשון שאימץ את הג'ול כחלק מהלייף סטייל שלו הם תלמידי קולג', תיכונים ואפילו חטיבות ביניים. הם מעננים מהבוקר בהסעות, בשירותים של בית הספר, במגרשי הספורט, באירועים חברתיים ואפילו תוך כדי השיעור. מבחינתם סיגריות זה מגעיל וג'ול זה קול.
אין הסבר יחיד לתופעת השימוש הנרחבת של בני נוער בג'ול, כלומר חוץ מההסבר המתבקש שהתמכרות לניקוטין היא אחת הקשות. יש מי שטוען שאלו הטעמים המתוקים שהחברה מציעה מיום השקת המוצר (מנגו, קרם ברולה, מלפפון רענן, מנטה. יש גם בטעם טבק, אבל הוא פחות פופולרי), שמושכים מן הסתם קהל צעיר יותר. אחרים מפנים אצבע מאשימה לעבר מנהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA, שדחה את המועד להחלת הרגולציה על תחום הסיגריות האלקטרוניות ותחליפי העישון לשנת 2022, מה שמאפשר שנים ארוכות של התנהלות חופשית בשוק, כולל פעולות של שיווק ופרסום במדיות שונות.
החברה עצמה משקיעה משאבים במניעת שימוש של בני נוער במכשיר שמוגדר כ"חלופה למעשנים בגירים", אוסרת על מכירתו לצעירים מתחת לגיל 21 (כדי לרכוש מכשיר באתר שלהם צריך להצהיר שאתה מעל 21, ומערכת התשלום מוודאת באמצעות שני אמצעי זיהוי שונים את גיל הרוכש). אבל הנוער מוצא דרכים יצירתיות לרכוש את הג'ול, באמצעות סוחרים ב-eBay ושאר דילרים.
בשבועות האחרונים זה הנושא החם ביותר בממלכת הטראמפ. הורים ואנשי חינוך מנהלים מלחמת חורמה נגד השימוש ב-juul, סנאטורים שולחים מכתבי תלונה ל-FDA בדרישה שיאסור שיווק ניקוטין בטעמים מתוקים ובצבעים עליזים כדי למנוע הטעייה של קהל צעיר (לפי מחקר של ארגון truthinitiative.org, כ-63% ממשתמשי ג'ול בכלל לא יודעים שהוא מכיל ניקוטין). מנגד, ביוטיוב עולים כל יום עוד כמה אלפי סרטונים עם שלל עצות להסלקת המכשיר הקטנטן כך שאפשר יהיה להשתמש בו בכל מקום אפשרי – בכיתה, באוטובוס, במטוס וכמובן שגם במסיבות. רוצים לשאוף מלוא הריאות רוח נעורים? חפשו את ההאשטאג doit4juul# .
איך להרוג סיגריה
את מכשיר האידוי יפה התואר המציאו ג'יימס מונסיס ואדם בואן, שני מעצבי מוצר בוגרי סטנפורד שעישנו במשך שנים והתבאסו מההשפעות הבריאותיות והחברתיות של הסיגריות. אז הם לקחו על עצמם משימה שבתחילת הדרך, שנת 2007, נראתה כמעט בלתי אפשרית: להכחיד את הסיגריות. קשה לא לראות את האירוניה במכשיר שבא לחסל התמכרות אחת ועל הדרך מייצר אחרת.
כמעשנים, מונסיס ובואן ידעו שהאלטרנטיבה שלהם חייבת להציע רמת ניקוטין שלא קיימת בשום מוצר אחר בשוק. באמצעות שימוש בניקוטין מבוסס מלח – הצורה הטבעית שקיימת גם בעלה הטבק - קל יותר לשאוף אדי ג'ול מאשר עשן סיגריה, וכמות הניקוטין שהגוף מסוגל לספוג בכל שאיפה עולה (מרבית יצרני הסיגריות האלקטרוניות משתמשים בניקוטין שעבר תהליך בשם Freebasing, שמשנה את רמת החומציות של החומר הפעיל ומעודד את הספיגה שלו בגוף). מונסיס ובואן ידעו גם שהפתרון שלהם חייב לייצר חוויית עישון מזמינה וייחודית שלא מנסה להתחזות לסיגריה או לשום מוצר אחר. ככה נוצר ג'ול, שגלגל רק השנה בשוק הקמעונאי סכום פסיכי של 454 מיליון דולר.
מומחים מעריכים שמדובר באמצעי הראשון לצריכת ניקוטין שעשוי לתת בראש לסיגריה. עכשיו, למה בעצם המוח שלנו כל כך אוהב ניקוטין? כי הוא עוזר להפריש דופמין ממרכז העונג שמתחת לקליפת המוח, מסייע להגברת הערנות והמוטיבציה, מעודד ריכוז ויצירתיות, מחדד את הזיכרון, אחראי לדיוק במיומנויות מוטוריות עדינות, מסייע בבעיות קשב וריכוז, באלצהיימר, בפרקינסון, מזרז את פעילות העיכול ועוד ועוד השפעות חיוביות. הבעיה העיקרית עם הסם הזה? הוא ממכר. מאוד. וקשה להיגמל ממנו. מאוד (אחד הגורמים המכריעים ביצירת התמכרות הוא הזמן שעובר בין שלב צריכת החומר הפעיל לבין ההשפעה; ניקוטין משפיע תוך כשש שניות, שזה מהר ממש ולכן גם ממכר ממש).
התמכרות כשלעצמה אינה בהכרח בעיה רפואית, אבל זאת האמת האחת שחשוב לזכור בקשר לעננים של הג'ול: ברגע שהתחלתם לצוף ביניהם, לא יהיה לכם קל לרדת בחזרה.
תראו מה הבאתי מניו יורק
אלי (32) הוא כנראה אחד הישראלים הראשונים שהשתמשו בג'ול. לקיומו הוא התוודע בנובמבר 2015, מעט אחרי השקתו, כשחיפש ברשת תחליף שיעזור לו להיגמל בקלות מהסיגריות. אחרי שקרא ביקורות מתעלפות במספר בלוגים, אלי ביקש מחבר שנסע לארה"ב לקנות לו שני ג'ולים ומלאי קטן של פודים. הטעם המועדף עליו היה טבק והוא נמנע משימוש בטעמים המתוקים כדי לא לערבב הרגלים בעייתיים חדשים בניסיונות שלו להיפטר מהרגלים בעייתיים ישנים.
אלי אומר שהבאז של הג'ול היה בתחילה פחות מספק מזה של הסיגריות, אבל בשורה התחתונה האידוי בהחלט עבד בשבילו ועם הזמן החליף לגמרי את העישון. כשנגמר לו מלאי הפודים הוא החל בניסיונות לא לגמרי מוצלחים למלא אותם באופן פיראטי ב-e-Liquid, הנוזל שבאמצעותו ממלאים סיגריות אלקטרוניות רגילות. חוסר הזמינות של הפודים באותה תקופה, שבה הג'ול עוד לא נחת רשמית בישראל, גרם לו לעבור בסופו של דבר למכשיר אידוי אחר שעלות השימוש השוטף בו משתלמת יותר.
אלי מספר שחלק מהחברים המעננים שלו הגיעו לשלב שהם צורכים נוזל נטול ניקוטין "כמו אינהלציה בקופת חולים" ורק נהנים מהקטע האוראלי או מתבלים בשמן קנאביס שמכיל אחוזים גבוהים של THC. באותו עניין, אלי מספר על היבט חיובי נוסף לסילוק הטבק מהתפריט היומי: צריכת הקנאביס שלו ירדה באופן משמעותי. מתברר שהצורך בשכטה של 4:20 (ואז של 5:00, ושל 5:45) יורד פלאים כשלא מערבבים אותה עם ניקוטין. "יש גם סצנה שלמה של חנויות שמוכרות ציוד אידוי. אתה יכול לראות לידן כל מיני צעירים עושים תחרויות אינפנטיליות כאלה של מי נושף את הענן הכי גדול או מי עושה הכי הרבה טבעות".
מיד אחרי השיחה עם אלי אני יוצא לחפש חנות כזאת, אבל המקום הראשון שאני מגיע אליו נסגר לפני כמה שבועות. השכנים מספרים שחוץ מכמה "ילדים קקה שעישנו גראס כל היום" אף אחד לא נכנס לחנות ותוך חצי שנה בעל הבית התייאש והתקפל. אני דווקא לא מתייאש ומבטיח לעצמי שאחרי השיחה עם רוני אמשיך לחנות אחרת.
רוני היא פרסומאית בת 41, מתל אביב, נשואה ואם לשניים. היא נחשפה לראשונה לג'ול כשביקרה אצל חברים בניו יורק: "כולם עישנו את זה שם, רובם עם מחסניות שהכילו בכלל שמן של גראס. אף אחד כבר לא מגלגל, זה הפך להיות הפתרון הקולי למעשנים". לקח לה שתי דקות להבין איך להשתמש, ואחרי מספר התנסויות בטעמים שונים היא ויתרה על כל האופציות המתוקות ובחרה בטעם רגיל של טבק. "זה פשוט וקל, מרגיש כמו סיגריה רק בלי כל השריפה והאפר והסירחון והשיט. בעיקר – וזה הקסם של האידוי – הוא מוציא הרבה 'עשן' ומדמה באופן מאוד מוצלח את החוויה המקורית".
לפני שעזבה את ניו יורק קיבלה רוני ג'ול במתנה וחזרה ארצה כמו אחת שנושאת בשורה. "זה קל, אלגנטי, נראה טוב, לא מסריח ולא צריך להסתובב עם קופסה בכיס, שזה הכי ניינטיז. התגובות בארץ היו מאוד אוהדות, אין מי שלא דיבר איתי על זה". הגאדג'ט החדש שלה הרגיש כמו השלב הבא באבולוציה, בוודאי לאחר שעישון הפך לעניין מאוד לא אופנתי, מין הרגל מוזר ואנכרוניסטי של מבוגרים.
"לא נמשכתי אף פעם לכיוון של ווייפורייזרים או סיגריות אלקטרוניות, שהן נורא כבדות ומכוערות", אומרת רוני. "אלה מוצרים שכאילו נועדו לגברים, לא אלגנטיים ומלאי התעסקות - לקנות בקבוקי שמן, למלא בעצמך עם כל מיני מזרקים וטפטפות, לכוון עוצמה. ואז הגיע מקל הקסמים הזה שנראה בדיוק כמו הדבר הנכון. בשבילי, ג'ול מול ווייפורייזר רגיל זה כמו דייסון מול עוד שואב אבק".
במשך יותר מחודש היא לא עישנה סיגריות ושאפה אך ורק אדים ממקל הקסמים, אבל "ערב אחד יצאתי ושכחתי אותו בבית, וזהו. חזרתי לעשן סיגריות. אחרי כמה ימים חברה שלי עברה ניתוח קל ונתתי לה את זה לתקופת האשפוז. אפילו הרופאים שלה שמחו. החברה עדיין מאדה ואני עדיין קונה קופסאות. הטריק הוא לדעתי לשלב גם וגם, וזה מה שאני רואה הרבה חברים עושים. יוצאים עם קופסת סיגריות ועם ג'ול, וכשהוא לרגע לא מספיק, שולפים סיגריה".
הנורה הבהבה, אני השתעלתי
אני הולך ברחוב דיזינגוף בתל אביב בדרך לחנות שנקראת "Rolling Stoned". בסנדוויצ'ייה על שדרות בן גוריון מפריחה מישהי עננה, אבל הריח המובהק ששולט ברחוב מזכיר מאוד את אמסטרדם. זה בא מהמרפסות, מחנויות בגדים ובתי קפה, מתוך מכוניות שעומדות ברמזור.
החנות מלאה מקיר לקיר במוצרי עישון בשלל צבעי הקשת - מקטרות, באנגים, ניירות גלגול, המון טבק וגם ארונות מיוחדים לסיגריות אלקטרוניות ושאר גאדג'טים. במקום של כבוד על הדלפק עומדת הארונית של ג'ול, שבולטת מאוד בצבעה הלבן. המוכר מספר לי שהוא לא מעשן סיגריות כבר 60 יום ושאין סיכוי שהוא ינסה את הגאדג'ט החדש, כי הוא בחיים לא מתכנן לחזור לסיגריות.
ג'ול עולה כאן 109 שקלים, אבל מגיע בלי ג'ולפודים (בכל ג'ולפוד יש 0.7 מ"ל נוזל שמספיק בערך ל-200 שכטות, משהו כמו קופסת סיגריות). אני משלם 149 שקלים בעבור ערכה למתחילים. על חזית האריזה הלבנה כתוב בעברית "חלופה למעשנים בגירים" ויש בתוכה ג'ול, מטען וארבע קפסולות בטעמי מנטה מרעננת, טבק קלאסי, קרם ברולה ומנגו.
בפנים מחכה לי אביזר העישון הכי חמוד ומזמין שהחזקתי בחיים. במבט מקרוב הוא מזכיר אריזה של עופרת לעיפרון מכאני, משהו שהיה בקלות יכול לשכון בקלמר הג'ינס שהיה לי בתיכון. שתי נקישות על המכשיר מדליקות נורה ירוקה לאות שהסוללה מלאה, ואני טוען את הג'ולפוד בטעם הטבק הקלאסי, כי אם כבר ג'אנק אז עד הסוף. בתגובה מתקבל הבהוב יחיד של נורה לבנה. על ספסל מחוץ לחנות אני לוקח את השכטה הראשונה שלי מזה שנים, ומשתעל למוות.
כמה שעות מאוחר יותר, בבית, אני מנסה גם את שאר הטעמים. המנגו באמת הכי טעים, אז אני לוקח עוד היט קטן. בלילה אני מתיישב לכתוב את הכתבה הזאת, הדדליין מחר על הבוקר. הקופסה הלבנה על השולחן לידי, ומשעה לשעה היא בהירה יותר. בשתיים בלילה היא כבר מסנוורת אותי, קוראת לי לטעום שוב את המתוק המתוק הזה. בשלוש אני מתלבט אם הקפה יהיה יותר טעים בחיזוק של שכטה קרם ברולה.
ככה זה נמשך עד עכשיו, ואני לא מצליח להחליט אם כל הקטע הזה של הג'ול הוא דבר טוב או רע. מצד אחד זה האיום האמיתי הראשון על ההגמוניה ארוכת השנים של הסיגריה הבוערת; בשביל 1.1 מיליארד המעשנים ברחבי העולם זה יכול להיות התחליף שיציל את חייהם. מצד שני זה ניקוטין, וזה ממכר, ויש בפנים עוד חומרים שרק שנים ארוכות של מחקר יגלו איך השילוב שלהם משפיע עלינו. מצד שלישי, ב-FDA החליטו לזרום עם זה בינתיים ומי אנחנו שנתווכח איתם.
אני טוען את הג'ולפוד של המנגו ולוקח לריאות עוד ענן. הרי חיים רק פעם אחת.