לשבת עם יסמין לוי וגל מור בבית קפה זה קצת כמו לנשנש סוכריות טופי עם חבורת רופאי שיניים; אירוע שלא כל כך מסתדר עם הפרסונה המקצועית של השניים. בכל זאת מדובר באנשי הרשת הכי מחוברים בסביבה, יש משהו טיפה סוריאליסטי בלגרור אותם מהפייסבוק לפגישה אישית, פנים מול פנים.
"זה נכון", מודה גל, "אנחנו לא יושבים הרבה לקפה עם אנשים, רק לפגישות עסקיות", ויסמין מוסיפה: "אבל זה לא בגלל הפייסבוק, זה עניין של אופי. אין לנו הרבה חברים. מבין כל אלפי החברים והעוקבים שלי בפייסבוק, רק עם שתיים אני יכולה ממש להיפגש. איכשהו יצא שאין לי הרבה חברים".
יסמין, את חייבת לספר לי איך הגעת לאלפי חברים ול- 12,600 עוקבים!
"נראה לי שבהתחלה אנשים פשוט חשבו שאני יסמין לוי הזמרת. ואז כשהתחילו לקרוא את הפוסטים שלי, הם החליטו להישאר".
לוי, 39, היא אושיית פייסבוק ועיתונאית "7 ימים" לשעבר, בעלת האתר "מיס טומורו" שבו היא מעלה הגיגים קסומים ותמונות ממיסות לאוהבי הינשופים ודובוני הפנדה. מור, 42, הוא עיתונאי ועורך בתחום המחשבים, מייסד האתר "חורים ברשת" ("חשוב לי שתכתבי 'אתר', לא 'בלוג', יש כאלה שחושבים שיושב שם ילד בן 19 שמעלה פוסטים"). בבית הקפה התל אביבי שבו אנחנו יושבים על טוסט ומיץ תפוזים, הם מודים שהקלישאה נכונה: חיות פייסבוק אכן מרגישות נוח יותר בעולם הווירטואלי מאשר בעולם האמיתי.
"יש ברשתות החברתיות יתרון למי שבעבר הרגישו אאוטסיידרים", אומר גל. "זו ההזדמנות שלהם לזרוח כי ברשת לא צריך ביטחון פיזי או כישורים חברתיים. הייתי ילד ביישן ונחבא אל הכלים, ככה אני במציאות עד היום. הרבה פעמים אומרים לי שאני נתפס אחרת ברשת, ופנים מול פנים".
יסמין: "אצלי בן הזוג הוא תמיד האבא, האמא, החברות, הכל. גל ואני לא אוהבים לצאת, לא אוהבים הרבה אנשים סביבנו".
גל: "זה פשוט עניין של העדפה: יש כאלה שמעדיפים קשרים חזקים ויש שמעדיפים קשרים רופפים. בפייסבוק הקשרים הם תמיד חלשים: אנחנו מנהלים מאות דיאלוגים ופלרטוטים עם כל מיני אנשים שאנחנו לא באמת מכירים. לעומת זאת, קשרים חזקים זה אומר שיש לנו בן אדם אחד או שניים שאיתו אנחנו מנהלים שיחות מדי יום. אני מאמין שהעולם נוטה יותר לנהל קשרים חלשים".
קצת מבאס, לא?
"קשה להיות שיפוטיים לגבי זה. האם באמת עדיף לך חבר טוב שילווה אותך כל הזמן מאשר חמישים חברים רופפים? אפשר לראות איך בפייסבוק, כשאדם מתאבל על אובדן, כולם באים לנחם אותו וגם מגיעים ללוויה - נפרשת רשת תמיכה, גם אם זה לא בהכרח האנשים שנרצה להיפגש איתם כל הזמן. אבל כשאתה צריך – הם יהיו שם".
יסמין: "אני רואה את זה כשאני מעלה פוסטים עצובים, איך אנשים מגיבים לי. אני מקבלת מאות תגובות נוגעות ללב, זה מדהים. זה עושה לי משהו".
גל: "קשרים רופפים הם לחלוטין אמיתיים והם משנים את מרקם היחסים הבין אישיים. זה עניין של גיל: בני 35 פלוס, כולל אנחנו, עוד מתייחסים לזה בחשדנות. אבל אנשים בני שלושים ומטה מתייחסים לזה כאל קשר אמיתי לכל דבר".
פמיניסטיות רשת, נמאסתן
הם מטפחים זוגיות כבר שלוש שנים ("הכרנו בפייסבוק, אלא מה", מגחכת יסמין), ומשתפים פעולה גם בחיים המקצועיים; אנחנו נפגשים לכבוד "נטופיה", ספרם הראשון שיצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". בהשראת חייהם הווירטואליים, יצרו השניים עולם שבו בני אדם מתקשרים זה עם זה באמצעות רשת מחשבות; בעולם העתידי שלהם אין צורך לסמס או להתקשקש בוואטסאפ ובטח שלא להיפגש לקפה; כמו כן, כל פנטזיה הופכת למציאות תלת ממדית, כולל תזמון זריחות ושקיעות ואפילו שריקה לינשופי הקוסמטיקה שיפנקו במסאז' כל אימת שמתחשק.
במשך שנה עבדו יחד על הספר, שלמעשה הוזמן מראש: "יום אחד אני מקבלת מייל מדב איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים", מספרת יסמין. "הוא כותב לי שאשתו טלי אמרה לו לשים לב לכשרון הכתיבה המיוחד שלי, משהו כזה. כתב לי – 'אם יש לך חלומות יותר גדולים כמו לכתוב פרוזה, אני מתחייב להוציא את הספר שלך'".
וואו!
"זה היה הלם, לא האמנתי שזה קורה! לפני שנתיים, כשעוד הייתי מאוד פעילה בפייסבוק וכותבת ומשקיעה, הייתי אומרת לגל – מה יוצא לי מזה? אני כותבת וכותבת וזה הולך לאיבוד בפיד, יכולתי בזמן הזה לכתוב ספר. והנה פונה אליי מנכ"ל של הוצאת ספרים, זה הרי החלום של כל כותב! מי מתחייב על משהו שעוד לא ראה? אמרתי לעצמי - חייבים לנצל את ההזדמנות. הוא שאל אם יש לי רעיון לספר אמרתי – כן, בטח, יש".
והיה לך?
"בואי נגיד שהיה איזשהו כיוון, משהו מאוד לא מגובש. קבעתי פגישה איתו והייתי צריכה למצוא רעיון עד אותו יום. ישבנו על זה חזק אני וגל, והגענו לאלמנט החסר: רשת מחשבות. אנשים בכלל לא צריכים לדבר אחד עם השני, הכל קורה במרחק מחשבה. לשם הולך העתיד".
באמת נגיע לשם? מלחיץ.
גל: "מאוד מלחיץ, אבל אין ספק שהעולם הולך לשם. אנשים חושבים שטכנולוגיה היא שם נרדף לקדמה, אבל בעצם היא שם נרדף לנוחות. ככל שאנחנו משתכללים אנחנו רוצים לתקשר אחד עם השני כמה שפחות".
יסמין: "הקדמה הופכת אותנו לאנשים יותר עצלנים. למשל המצאנו בספר את הניאו-פט - חיית מחמד שלא צריך לטפל בה, לא להאכיל, לא להוציא לטיולים, כלום. תהיה לך בובה שנראית כמו כלב, מרגישה כמו כלב, אבל רק בכאילו".
מזכיר לי טמגוצ'י.
מור: "רק שלהם לא היה את הריאליזם של יצור חי. אסימוב הסופר כבר אמר פעם שכל טכנולוגיה שגורמת לנו להאמין במשהו, מבחינתנו זה אמיתי. אם משהו מתנהג כמו יצור חי, הוא יצור חי בשבילנו".
מה המחיר?
גל: "את המחיר אנחנו משלמים כבר היום, והוא מתבטא בניכור הולך וגובר. אנחנו מבטאים את עצמנו לא על מנת לתקשר אלא כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו. הרי מה זה סלפי? אני רוצה לקבל אישורים שאני נראה בסדר. הסטטוסים עם הכי הרבה לייקים בפייסבוק הם אלה שאתה כותב בהם על עצמך: נולד לך ילד, רצת מרתון. זה אגו במובן של 'תראו איך אני מרגיש טוב עם עצמי', ואז אנשים אומרים לך 'איזה יופי', ואתה מסופק".
או שעושים עליך לינצ'טרנט ואתה רוצה למות. מה דעתכם על זה שכל יום מעלים מישהו אחר על המוקד?
יסמין: "זה דוחה".
גל: "אנחנו נמצאים בעיצומו של טרנד צדקני שבו אנחנו חייבים לגבש דעה, להביס את רף ההתלהמות של הקודמים לנו, להיות יותר צודקים, יותר נחרצים וחד משמעיים. זה לא שאין כאלה שזה מגיע להם. אבל הרבה פעמים הידע שלנו מוגבל ומוטעה, ומספיק שאדם ינסח טענה שנראית מספיק משכנעת, ואנשים ילכו אחריו באש ובמים".
יסמין: "יש המון צדקנות ברשת. אני זוכרת שהעליתי פוסט שבו שיבחתי סרט של דובר קוסשווילי, שהייתה בו סצנה של אונס. שלושה ימים פמיניסטיות נכנסו בפוסט הזה, האשימו אותי שאני כאילו מצדדת באלימות נגד נשים. למה, כי חשבתי שהסרט סבבה?"
טוב, פמיניסטיות ברשת זה ז'אנר בפני עצמו.
"חלק מהפמיניסטיות האלה גומרות לאנשים את החיים. אני נגד זה שאוטומטית האישה היא קורבן ומסכנה. כל מקרה צריך להיבחן לגופו".
גל: "פמיניזם אוטומטי זה דבר שמחליש נשים. כשאישה עולה לכותרות עם האשמה על הטרדה של גבר, ואז מתברר שהיא שיקרה, אז הטיעון של הנשים שהתייצבו לצדה – אוטומטית מוחלש. אל תיכנסו למקום הזה, תיצמדו לעובדות".
יסמין: "חוץ מזה, אנשים צריכים לקחת אחריות על מה שהם משתפים".
גל: "יש לדברים נטייה להיות ויראליים, גם אם הם לא אמתיים. הייתה תמונה של פריחה בגלבוע שרצה ברשת לפני שנתיים, שדה מאוד יפה, זה היה בדיוק אחרי הגשמים והיו אלפי שיתופים. עשינו בדיקה: לא גלבוע, לא 2013. ויסקונסין משהו. זה קורה המון".
יסמין: "או הפוסט הוויראלי על זו שכביכול לא עמדה בצפירה. הבעיה עם פוסטים כאלה, שאי אפשר באמת לתקן. פוסט שבא לתקן או להבהיר טעות, תמיד יקבל פחות לייקים ושיתופים מהפוסט המקורי".
מה דעתכם על "סטטוסים מצייצים" בהקשר הזה?
יסמין: "כל הכבוד לאבי (העיתונאי אבי לן, בעל הדף, א"נ) על הרעיון של הדף הזה, הוא נותן פוקוס על עוולות חברתיות".
גל: "יש שם סטטוסים חשובים, מגניבים, ואחרים לא מוצלחים ולא נבונים, הרמה לא אחידה. אני תופס תקשורת קהילתית בצורה אחרת: בעיניי חלק מהעניין זה לבדוק את הסיפורים, להביא עוד נקודת מבט. לחומרים שאני מעלה בחורים ברשת יש ערך מוסף".
"יש קו של ניכור שעובר בחיים שלי"
גל, יליד חיפה, הוא בן לאב מהנדס ולאם גננת. אב לאור בת העשר, בתו מזוגיות קודמת. "הילדות שלי הייתה רגילה לגמרי, שום משברים, החיים על הכרמל עטופים בצלופן", הוא אומר. "בגלל זה כל הזמן ברחתי לעולם הפנטזיה, לספרי מדע בדיוני. היה קצת משעמם".
"גל הוא השפוי והבריא בנפשו מבין שנינו", מאשרת יסמין. היא נולדה בסן פרנסיסקו; אביה מהנדס, אמה היא השחקנית ברכה נאמן ז"ל, שנפטרה ממחלה קשה לפני כעשר שנים. "אני לא אשכח את הלוויה שלה", היא נזכרת, "עם גילה אלמגור ועפר שכטר ורני רהב - שהכיר את אמא שלי המון שנים. היה שם תמהיל מעניין".
בגיל שמונה עלתה לארץ, אבל מאז לא תמו הנדודים: המשפחה עברה שוב לפרו, ושוב חזרה לארץ, "וככה כל הזמן הייתי צריכה להתחיל שוב מאפס. בגיל 11 ההורים שלי התגרשו וזה היה המהלך הכי נכון גאוני שלהם ביחד - כל הריבים והצרחות והדרמה הזאת בבית לא עשו טוב לאף אחד, היה טוב להיפרד. אני ואחי גדלנו עם אבא, וזה היה מהלך יוצא דופן בזמנו. היא פשוט לא הייתה בנויה לאימהות, אז היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי".
פשוט ככה?
"בשיחות שניהלתי איתה, עלה העניין שזה הכי טוב לילדים. אני לא יודעת אם היא ויתרה עלינו או שאבא שלי התעקש שנגדל אצלו, אבל בדיעבד זה יצא לטובה. אמא שלי בוהמיינית בנשמתה, אני לא יודעת אם היא הייתה יכולה לגדל אותי, לא יודעת מה היה יוצא ממני. ולא שעם אבא שלי לא היו בעיות. היו לנו תקופות קשות של שתיקות, שהיינו מנהלים קשר של פתקים בלבד".
וואטסאפ למתחילים?
"משהו כזה. כשהייתי בת 18 הוא נסע למונגוליה לעשר שנים ואני נשארתי לבד בארץ. גרתי בדירה שלו, אח שלי כבר היה בחו"ל".
גם עם אחיה הגדול דרור הסיפור לא פתור: "הוא חי בחו"ל ואנחנו לא בקשר", היא אומרת קצרות. "אין ברוגז, אנחנו פשוט לא מתקשרים, מנטלית. יש איזה קו של ניכור שעובר בחיים שלי".
אולי בגלל זה יותר קל לך לתקשר בפייסבוק?
"אולי. למרות שהיום אני כותבת הרבה פחות. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם פייסבוק".
למה?
"יש לי בעיה עם זה שהיא הפכה מרשת חברתית לרשת כלכלית. בהתחלה יכולתי להגיע לאלפי אנשים כי השיטה הייתה הוגנת: מי שיותר לייקקו והגיבו לו, נחשף ליותר אנשים. היום מגבילים לך את החשיפה, אומרים לך באיזה עמודים לבקר. פעם פוסטים שלי הגיעו לעשרת אלפים לייקים, 5,000 לייקים. היום המקסימום זה 1,500 – 2,000 לייקים, לא יותר. כי הם רוצים לתת יותר מקום לפרסומות ולדפים הממומנים, וצריך לקחת את החשיפה הזאת מאיפשהו. יש פה תחושה של הפרת חוזה, כאילו נכנסתי לשחק משחק ואז שינו את החוקים. אנשים אומרים לי – 'אני לא רואה מה את כותבת'. אני לא אוהבת את זה".
יודעים כבר איך ייראו הטוקבקים
ובכל זאת, היא עדיין כותבת המון ברשת, ובצורה כנה במיוחד. רק לפני כשבועיים ביום הולדתה שיתפה את קוראיה בפייסבוק: "היום כששאלו אותי בת כמה אהיה רציתי לפרוץ בדמעות וליילל. משנה לשנה נהיה לי קשה, העסק הזה. לשפוט את עצמך ביחס לכל מה שאיחלת שנה שעברה... למרות שדברים נראים מנצנצים למרחקים, אני חשה שהחיים הם מאבק. המאבק לרווחה, המאבק לשלווה, המאבק להשיג יותר, המאבק לא להתפשר. לא קל לי לפעמים אבל תמיד יכול להיות גרוע יותר. אני אמשיך לראות את חצי הכוס הריקה עד שהיא פשוט תתמלא. או שפשוט אלגום ישר מהבקבוק".
עד כמה את מצנזרת את עצמך כשאת כותבת להמונים? עד כמה אפשר באמת להיפתח בפייסבוק?
"אני כותבת גם על דברים פחות נעימים כמו ריבים שהיו לי עם אמא שלי, אבל אני לא כותבת הכל, ברור שלא. בואי נגיד שחסכתי מאנשים ימים של 'חיי לא שווים כלום', 'מה הטעם' וכאלה, כל מיני מחשבות דרמטיות וקיצוניות שלפעמים מגיעות ביום רע. עוד נושא שלא כתבתי עליו בזמנו זה תקופת האבטלה אחרי הפיטורים מידיעות. זה היה קשה מדי, ממש זוועה. אגו שנפגע, ביטחון כלכלי שאיננו. את צריכה להתחיל מחדש".
למה פיטרו אותך, בעצם? מה קרה?
"קיצוצים. אחרי שבע שנים איבדתי את מקום העבודה, תחושה שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. זאת הייתה תקופה של חיפוש, לא ידעתי לאן לפנות".
מה ההבדל הכי מהותי בין לכתוב ברשת לבין לכתוב בפרינט?
"הפידבקים. ברשת יש תגמול מיידי, בפרינט אין בכלל. וזה חשוב כי אתה לא כותב לעצמך, בסוף את כותבת בשביל הקהל".
גל: "החלק של המגזין בפרינט הוא סוג של מונולוג, וברשת זה דיאלוג שלא נגמר, הכותב כל הזמן חושב איך אנשים יגיבו. לוקחים את זה בחשבון כל הזמן. וגם את הטוקבקים, כמובן. למשל בכתבה הזאת – אני יודע שיהיו שש, עשר תגובות אנונימיות שיבואו לכסח אותנו".
יסמין: "יש לי חוק: אני לא קוראת טוקבקים בכתבות אישיות עליי. יש מי ששונא אותנו מאוד, ויש מי שאוהב אותנו מאוד, וזה בסדר".
גל: "אני יודע מה הם יכתבו: 'הנה שוב השניים האלה שלא עשו כלום בחיים שלהם'. ואני גם יודע מי האנשים שיגיבו כי כשערכתי את ערוץ המחשבים ב- YNET, הייתי בודק כתובות איי פי של מגיבים. ראיתי שברוב המקרים מדובר באנשים מתוסכלים שמכירים אותך מאיפשהו, והנה יש להם הזדמנות להגיד לך מה הם חושבים. ברגע שמבינים את זה, זה פחות מעניין".
נראה לי שבלי קשר להיכרות אישית, יש חוסר פרגון כללי כזה. זאת המהות של טוקבקים, לא?
יסמין: "זה מאוד ישראלי, לא לפרגן. יש פה המון קנאה, מרמור, תסכול. אין גבול לרוע. אבל יש גם תגובות מהממות".
תגידו, מה עם חתונה? ילדים?
יסמין: "זה לא על הפרק. אני בן אדם חרדתי, מרגישה ילדה בהרבה מובנים, וגם קשה לי להיפרד מהנוחות שלי".
גל: "ואני מרגיש שידיי מלאות. יש לי זוגיות, יש לי ילדה, ואני עובד בשעות מטורפות כעצמאי. אנחנו בונים את עצמנו, אין לנו זמן".
יסמין: "חוץ מזה, תראי מה הולך לקרות בעולם הזה, תראי מה הטכנולוגיה עושה לנו. מפחיד להביא ילדים לעולם כזה. לא?"