קחו כמה שניות ותענו על השאלה הבאה: מתי באים לכם רעיונות טובים?
אני יודע את התשובה. במקלחת, בטיול, בריצה או בנהיגה. מגוון התשובות מצומצם וזהה אצל כולם. אה, אולי גם בשירותים. וזהו. שאלתי את השאלה הזו כבר אלפי אנשים בשיחות ובהרצאות, ואף אחד לא ענה תשובה אחרת.
אף אחד לא אמר "בעבודה", או "בלימודים". יצירתיות לא מופיעה בשום מקום או רגע שבו אנחנו צריכים רעיון טוב ועכשיו. רעיונות יצירתיים באים כשאנחנו לא מפוקסים על שום דבר. בוהים, נחים, עושים פעולה רוטינית שלא מצריכה מחשבה, ובמילה אחת, משועממים. אם הכורח הוא אבי ההמצאה, אז ההשתעממות היא האמא של היצירתיות. ואנחנו הרגנו אותה.
לא מעט ניסויים מדעיים כבר הדגימו את זה: שעמום מגביר את היצירתיות. לא מזמן בוצעו עוד שני ניסויים כאלה:
באחד נתנו לאנשים מטלה משעממת. להעתיק מספרים חסרי משמעות. אחר כך הציבו לפניהם שתי כוסות ושאלו, מה אפשר לעשות איתן. הרעיונות שהם הציעו לשימוש אלטרנטיבי בכוסות היו יצירתיים יותר ורבים יותר, יחסית לרעיונות שהעלו אנשים שלא אולצו להשתעמם קודם. בניסוי שני, אנשים סיפקו יותר תשובות במשחק אסוציאציות, אחרי שאולצו לצפות בשומר מסך משעמם.
מה שהורים לילדים יודעים
נפש משועממת היא נפש שמחפשת גירוי. נפש משועממת מתחילה לחלום בהקיץ ולייצר מחשבות, אומרת הפסיכולוגית שערכה את ניסוי הכוסות באוניברסיטת סנטרל-לאנקשייר, סנדי מאן. אבל לא צריך את הניסוי. הורים לילדים יודעים שהשעמום הוא אבי אבות המשחקים המוזרים והיצירתיים. כשהפילוסוף הדני סרן קירקגור כתב "האלים השתעממו ולכן בראו את האדם", הוא ראה את השעמום כבעיה. אלא שהיום השעמום כל כך נדיר, שהבעיה שלנו התהפכה. אנחנו צריכים קצת יותר שעמום בחיים, כדי לחזור להיות אנשים יצירתיים.
את השעמום חיסלנו באדיבות ההתמכרות שלנו לסמארטפון, שמטפטף לנו מידע לכל אורך היום, מה שהמוח שלנו מתרגם לטפטופים של דופמין ממכר, 200-300 פעם ביום. זה הפך אותנו למכורים לצריכת מידע, ולאנשים שחרדים עד מוות מפני השעמום ולא מוכנים לאפשר לו להתקיים ולו לחלקיק שנייה. כשנגמרת לנו הבטריה, יותר משאנחנו חרדים שלא יוכלו להשיג אותנו, אנחנו חרדים מפני האפשרות הקטסטרופלית שנשתעמם.
פעם אנשים ישבו על תחנת אוטובוס מחוץ לדימונה וחיכו חצי יום לאוטובוס לבאר שבע, בידם ספר ותפוח. היום, המתנה של ארבע שניות עד שהרמזור יהפוך לירוק היא כבר פרק זמן שאין לנו יכולת נפשית להכיל. זו לא רק ההתמכרות לנוטיפיקיישנס: זה גם החשש שמא יצופו להן מחשבות משמעותיות, אתם יודעים, על החיים ועל המוות ועל כל החרא הזה. אז תן לי מהר איזה ילד שנולד עם ארבע רגליים או עז משחקת עם נחש, קצת חומר טוב לטשטוש עצמי.
לא חראם?
הביקוש ליצירתיות לא שמור רק לאמנים שמתיזים חרדל דיז'ון על קפיץ חלוד ומחכים שמיליונר עם דימוי עצמי מורכב וקלפטע מפורכסת יקנה את הז. גם כדי לג'נגל סתם חיים רגילים, עבודה וזוגיות וילד וחצי, צריך לא מעט יצירתיות. משלחי יד שלא מצריכים יצירתיות כלשהי הולכים ונעלמים, כי את מה שאפשר לעשות על אוטומט, עושים מחשבים או רובוטים. אדם שרוצה לחיות ולהתפרנס גם בשנים ובעשורים הבאים, חייב יצירתיות יומיומית.
צריך להדגיש – לא מדובר בהתמקדות במטרה והתנזרות מהסחות דעת, אלא על העדר מיקוד מוחלט. חוסר מטרה, בהייה רפויה, זה הרגע שבו היצירתיות משתחררת. זה מוכח גם מדעית.
המוח שלנו יודע לעבוד באחד משני מצבים: או קליטה של מידע חדש - או יצירה של קשרים נוירונים חדשים במוח, שהם בעצם הרעיונות החדשים. זה לא קורה ביחד. או - או. גם כשאני מחפש רעיונות לטור, אני קודם כל חושב איזה פיד לפתוח. לאיזה אתר להיכנס. חבל, טעות של מתחילים. את היצירתיות אני שומר למקלחת – שש דקות ביום, במקרה שלי – ולא פעם מנגב מהר את הידיים ורץ לטלפון, לכתוב את הרעיון החדש שעלה לי באותו הרגע. במקביל אני משתדל לא לשים לב לשאר שעות היממה, שבהן אני תוקע את הראש מול איזה מסך ומוותר על הרים של יצירתיות. לא חראם?