"את לא תלמדי אותי על הבן שלי. אני מכירה אותו טוב יותר מכולכם. אם לך יש בעיה מולו, תפתרי אותה בעצמך".
איך הייתי גאה באמא שלי. יום הורים של מחצית השנה בתיכון: המורה מכלה בי את זעמה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. כשהיא התחילה לחזור על עצמה, אמא פשוט יירטה אותה לקרקע. יצאנו משם והלכנו לשתות קפה.
לאמא שלי היה אכפת מאוד מהלימודים שלי. היא ידעה שעם כל הבלאגנים, גם לי אכפת מהם. מבחינתה חלוקת האחריות היתה ברורה. היא אחראית בבית, בבית הספר – המורים והמנהלים אחראים. אם אני לא מקשיב, מאחר או נרדם, שימצאו איך לעשות את זה מעניין גם בשבילי.
אני לא יודע איך היא היתה מתמודדת היום עם הודעת פוש מבית הספר כל 20 דקות. "הפרעה בשיעור הבנת הנקרא". "הציון בכימיה: 71". אני מניח שהיא היתה מסירה את האפליקציה מהטלפון וגוערת במי שהמציא אותה.
בשנים האחרונות תמו הפתקים למזכירות או הטלפונים הזועמים בין הורים למורים בשעות אחרי הצהריים והערב. האפליקציות החליפו גם אותם. המורים מנהלים במהלך השיעור רישומים על תפקוד התלמידים: נוכחות ואיחורים, הפרעות או תרומה חיובית, וכמובן – שיעורי בית וציונים. כל הורה מקבל דיווח בזמן אמת על ביצועי הילד, אלא אם בחר אחרת. בתי ספר רבים בארץ מתנהלים סביב המערכות הללו, שעוקבות אחרי התלמידים, המורים ואפילו ההורים (המורה יודע איזה הורה בודק ואיזה לא). המורים עוצרים את השיעורים כדי לדווח בסמארטפון שלהם על בעיות התנהגות, וההורים מצדם, מתמכרים לפושים האלה. לתחושת השליטה והקירבה אל הילד. אף אחד לא אמר שזה מועיל.
רמות גבוהות של חרדה ודיכאון
אתם יודעים איך זה עובד. שינויים כאלה נכנסים בהתחלה רק כדי להציע עדכונים יעילים בזמן אמת. משהו טכני ונוח. בסוף העניינים הטכניים הקטנים משנים לחלוטין את היחסים בין התלמידים, המורים וההורים. יש מומחים שכבר מגדירים את זה כנזק חמור לילדים. הנה כמה בעיות שהתגלו במחקרים בארה"ב:
- "אמא-הליקופטר": מעורבות של הורים בלימודים יכולה להיות מבורכת. אבל מן הצד ממתינה הסכנה של מעורבות-יתר. בארה"ב ההורים כבר יכולים לעתים לדעת כמה דקות השקיע הילד בתרגול כתיבה באנגלית, וכמה דקות לקח לו לענות על השאלה בחשבון. מעורבות-יתר כזו בלימודים נקשרה במחקרים עם רמות גבוהות של חרדה ודיכאון בקרב התלמידים, בעיקר כשהם מגיעים לגילאים מבוגרים יותר.
- "הנתונים שהולכים לאיבוד": כשמתמקדים כל כך בנתונים, מפספסים את מה שאי אפשר למדוד. אולי התלמיד מתפקד בשיעור, אבל מתוך חרדה ופחד? אולי הוא שונא כל רגע בכיתה? אולי יש לו חוזקות שלא נמדדות, כמו יצירתיות או חוש הומור? אולי הוא במצוקה חברתית או משפחתית?
- מוטיבציה: לדעת שאתה חלש לעומת עמיתיך זו חוויה מדכאת מוטיבציה עבור תלמידים רבים. מצד שני, גם אלה שזוכים להצטיינות ובולטות, עלולים להתאמץ רק לשם השגת הפרס הבא, ולא לשם הלימוד.
- לאן המידע הזה עוד יתגלגל: האם צה"ל, האוניברסיטאות או המעסיקים יכולים להגיע לרישומים המפורטים והאינטימיים של התפקוד האקדמי של התלמידים, של אישיותם ושל בעיות התנהגות שלהם? רק שתבינו לאן זה הולך: בארה"ב כבר פועלות מערכות (למשל ClassDojo) שמעריכות את מידת ההתמדה, עבודת הצוות, המנהיגות, התושייה והסקרנות של כל תלמיד ותלמיד. האם הרישומים האלה ילוו אותם כל חייהם? מי מבטיח שלא?
מתמקחים מול המורה
אבל המטריד מכל זה מה שקורה בכיתה. המורה מאבד כלים וסמכויות מול התלמידים. ההתנהלות היא כבר לא רק מולו. הוא הופך לצינור אל ההורים. תלמידים רצים למורה לבקש שירשום להם "תרומה חיובית" לשיעור על כל הרמת יד. מתמקחים איתו על רישומי איחורים והפרעות, כי הם יודעים שהדין וחשבון יינתן בערב. מול ההורים כבר יש להם חשבונות ארוכים ומסועפים, מהאופניים החדשים ועד הרשות לחזור מאוחר. השיעור הוא לפעמים רק אמצעי בדרך לצ'ופר – או כדי להרגיז ולמשוך תשומת לב. אבל כשהכל נמדד, מדווח ומקוטלג, יש דברים שהולכים לאיבוד, כמו למידה לשם הלמידה מתוך הנאה ועניין. השיקול האינטרסנטי מזהם את השיקול התמים לבלי הכר, וזה כבר הוכח בלא מעט מחקרים.
אני לא אומר שצריך לזרוק את האפליקציות לפח. יש להן יתרונות רבים, וחשוב שההורים יהיו מעורבים. אבל לשאלה הכאילו טכנית או אישית "על מה לדווח וכמה פעמים ביום או בשבוע" יש חשיבות עצומה. הורה מעורב בסוף היום או בסוף השבוע אינו דומה להורה שמעורב בזמן אמת. מורה שמערב בזמן אמת, לא דומה למורה ששולח סיכומים.
כשאמא שלי אמרה למורה "את הבעיות שלך תפתרי בעצמך", זה לא היה מתוך זלזול. להיפך. זה היה מתוך כבוד והערכה. את המורה? יש לך כלים מקצועיים להתמודד עם הילד שלי, ויש לך את הסמכות והרשות. רק אל תזרקי את זה עלי. את תעשי את העבודה שלך היטב, והכל יהיה בסדר.