בין התגובות הרבות לטור האחרון "השדרוג שוואטסאפ לא תעז להכניס" אמרו לי, היית עדין מדי. למה לא נכנסת בוואטסטפ בכל הכוח? היית כל כך עצבני כשדיברנו על זה.
אוקיי, אתם צודקים. אבל תבינו אותי: אני כל הזמן עצבני. כל פעם שמגיעה אלי ההודעה הלא מתאימה ברגע הלא נכון – אני מתעצבן מחדש. כל פעם שמישהו מצפה לתשובה מיידית, אני מתרגז. כן, בדיוק ישבתי כאן בחוסר מעש וחיכיתי להודעה שלך שתפר את השממה ברשימת המטלות שלי ותעניק לי קצת משמעות לחיים. כשאני תופס את עצמי מצפה שמישהו כבר יגיב לי – גם זה מעצבן אותי, כי נפלתי בפח שאני חופר עליו. כל פעם שמישהו מהמהם לי, כן תמשיך, אני מקשיב - בעוד פרצופו שלו תקוע במעמקי הסלולרי - אני מפנטז איך אני מחבר בין הפרצוף שלו לבין הסלולרי באופנים חדשים ומסעירים. זה מעצבן, כי אלה השקרים שהטכנולוגיה דחפה לו למוח - למשל, שאפשר לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת – שגרמו לנו לנסות להתנהג כמו מחשבים ולהפסיד. אמרו לנו שכל זה בשליטתנו. וברגע שנרצה נוכל להפסיק. ממש.
רוב המגיבים הזדהו לגמרי עם הטור, אבל בטוקבק מספר 6 כתב יוני "ציפיתי שתסביר למה זה טוב להם לעסקים", והמשיך: "יצא לך קצת טור של רווקה תל אביבית, שזה סבבה, אבל אני ממש סקרן לדעת למה לוואטסאפ מעניין את הביצה כמה אינטראקציות יש. באופן כללי אני מבין למה, אבל האופציה הזו לא תגרע משמעותית מכמות האינטראקציות ובעיקר ממחיר המניה. אז למה דרור? חסר לי מידע".
פסיכולוגים ומהנדסים מרושעים
אז חוץ מהמחמאה - כל החיים ניסיתי לכתוב טורים של רווקה תל אביבית ודווקא כשוויתרתי סוף סוף יצא – התשובה לשאלה "מה אכפת לוואטסאפ (או פייסבוק, או גוגל) כמה אנחנו מתכתבים אצלה?" היא פשוטה למדי. כל מה שיש לחברות האלה זה טראפיק, כלומר תעבורה של משתמשים. זה הנכס האמיתי היחיד שלהן. מהנכס הזה – כמות המשתמשים וכמות השימוש שלהם במוצר – נגזרות ההכנסות של החברה, אם יש כאלה, וממנו נגזר השווי שלה. עוד דבר נגזר מהנכס הזה – כמות האינפורמציה הפרטית שנאספת על המשתמשים, ותעזור להפוך את המוצר לעוד יותר ממכר.
טראפיק זה הנכס היחיד שחשוב. זה נכס אכזרי, כי רמת הוודאות שלו נעצרת בשנייה שאתם קוראים את הטקסט הזה. מה יקרה מחר? בעוד דקה? אי אפשר לדעת. אולי האקרים יפילו בעוד עשר דקות את השרתים של וואטסאפ לשלושה ימים וכל המשתמשים יעברו לטלגרם? לכן כולם עושים הכל כדי שנדבר עוד קצת היום: למשל, להפעיל ערימות של מדענים, פסיכולוגים ומהנדסים מרושעים שמכרו את נשמתם לשטן, ועובדים בניצול של חולשות אנושיות, על ידי תכנות האפליקציה כך שתהיה עוד יותר ממכרת. כל שינוי קטן בעיצוב של האפליקציה, בצבעים ובסוגי ההתראות יכול להעלות את כמות השיחות בשבריר אחוז. מנהלי החברות לא מתלבטים מדי יום בשאלה "האם המשתמשים צריכים את השכלול הזה", אלא "האם השכלול הזה יגרום למשתמשים להשתמש יותר". ולפעמים, זה נגד האינטרס שלנו.
וזאת הסיבה שהכי אהבתי את קומנט מספר 15 של עידו: "זו לא אשמתם שאתה עבד של הסלולרי. שים אותו בצד. או שפשוט תלמד להתעלם מכל צפצוף שבוקע ממנו". עידו, אני עובד בזה כבר עשר שנים בערך – ללמד את עצמי להתעלם מכל צפצוף. אבל זה פאקינג קשה. כי הצפצוף הזה, המסך הזורח וההתראות שעליו תוכננו כך שהם יתחברו לי למנגנון הפרשת הדופאמין במוח. האפליקציות שלו מנסות לשחק על החרדות החברתיות הכי חזקות.
"אם רק היינו משלמים"
אני לא מסיר אחריות מעצמי, ואנשים שמסירים אחריות מעצמם לא מגיעים רחוק. אבל להגיד "זו לא אשמתם שאתה עבד של הסלולרי"? לא, אי אפשר להגיד את זה. זו אשמתם. אשמת פייסבוק וגוגל וכל החבר'ה שלהם. הם מגייסים מיליארדי דולרים ואת האנשים הכי טובים בעולם, כדי לפצח את החולשות האנושיות ולהשתמש בהן לטובת הגדלת זמן השימוש. ובהתאם – בלי לבקש להסיר אחריות מעצמנו – אפשר להבין למה קשה לנו להניח את הטלפון גם כשאנחנו חצי שעה עם הילדה. השבוע פגשתי יזם וחבר, שסיפר בקול נכאים איך הוא לא מצליח להשתלט על עצמו ועל היד שלו כשהוא עם ביתו בת השלוש. "לפעמים אני משתעמם קצת, ואני פשוט לא יכול לעצור את עצמי מלבדוק מה יש בסלולרי". אתה אחראי, אמרתי לו, אבל אתה לא האשם היחיד. חיבקתי אותו והוא בכה בהקלה (האמת שהחלק הזה עוד לא קרה, אבל שנתיים-שלוש).
אם יש לכם עדיין ספקות, תיזכרו בנהיגה האחרונה שלכם על הכביש. הטלפון צלצל. רוב הסיכויים שבדקתם מה זה, ואולי גם עניתם. באותו רגע אתם יודעים שאתם מסכנים את החיים, אבל זה מעבר לכוחכם. "אם היינו משלמים היינו קובעים" סיכם גבי בתגובה מספר 10, ודייק. כאן אנחנו באמת קצת אשמים. כי נדמה לנו שמגיע לנו כל האינטרנט הזה בחינם. ולכן אנחנו לא מוכנים לשלם בכסף. ואז, במקום בכסף, אנחנו משלמים בתשומת לב. הם כבר למדו ללכוד אותה ולעשות ממנה כסף.
אישית, הייתי מוכן לשלם. תמורת ג'ימייל, תמורת פייסבוק, למשל, רק שיפסיקו לאסוף עלי אינפורמציה ולהציג לי פרסומות. אבל במצב הנוכחי, אנחנו לא מקבלי השירות. אנחנו נותני השירות. אנחנו העכברים שרצים על הגלגל ומזיזים את המכונות האדירות האלה. אף אחד לא מתעניין האם אנחנו צריכים שירות מסוים. השאלה היחידה היא אם נמשיך להשתמש יותר גם מחר. כמה אשמים יכולים להיות עכברי המעבדה במצבם?